|
|
שערוך כתובתה של אישה - כיצד?ב- ת"ע (ת"א) 2560/99 נפסק מפי כב' השופט י' גייפמן יהושע:
"7. ב- בג"צ 262/00 לוי נ' בית-הדין הרבני, פ"ד נד(3) 809 פסק השופט א' ברק:
(א) חוק שיפוט בענייני נישואין וגירושין אינו מקנה לאישה זכות תביעה כנגד היורשים בבית-הדין הרבני.
(ב) תביעת האישה, המבוססת על זכותה לכתובה, צריכה להתברר במסגרת הליך לפי חוק הירושה בבית-המשפט למשפחה, אלא-אם-כן הסכימו הצדדים בכתב לסמכות בית-הדין הדתי.
(ג) על-פי הוראת חוק הירושה המגיע לאישה על-פי כתובתה הוא חוב של העזבון (ראו: סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה), ואת המגיע לאישה על-פי הכתובה יש לנכות מחלקה כיורשת (ראו: סעיף 11(ג) לחוק הירושה).
8. מוסד הכתובה נועד לשרת מטרה כפולה:
(א) להבטיח את קשר הנישואין 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' (כתובות לט ב', יא א). לפיכך מאפיין את הכתובה היעדר יכולת התנאה, למרות שלכאורה עסקינן בעניין שבממון (שו"ע אבן העזר פט י).
(ב) לדאוג לבטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה. זו הסיבה, שגם אלמנה זכאית לדמי כתובה (ראו: תוספות, כתובות לט ע"ב ד"ה "טעמא מאי").
9. זכות הכתובה נוצרת עם הנישואין אולם מועד פרעונה עם הפטירה. אין האישה זכאית לדרוש מבעלה במשך הנישואין את כתובתה בטענה שהיא חוששת שהיורשים לא ישלמו לה את דמי כתובתה.
10. הזכות לקבלת דמי כתובה שוריינה בחוק הירושה לטובת האלמנה. בסעיף 104(א) לחוק הירושה הורה המחוקק:
(א) חוב הכתובה בדרגה שווה עם יתר חובות העזבון.
(ב) לעניין דין קדימה, בשונה מיתר חובות העזבון, חוב הכתובה הוגבל ל "סכום סביר".
(ג) את יתרת סכום הכתובה, מעבר ל"סכום סביר", יכולה האישה לגבות בסדר עדיפות נמוך יותר של דין קדימה, וזאת מכוח הוראת סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה.
11. לעניין הטעם להגבלת חוב הכתובה ל"סכום סביר", כאשר ההתייחסות היא לחוב כתובה שבדרגה שווה ליתרת חובות העזבון, אמר השופט י' קיסטר ב- ע"א 393/72 עורך-דין פילוסוף נ' תעוז, פ"ד כז(2) 535, 542:
'כדי למנוע ממוריש כלשהו קיפוח נושים אחרים, ובמיוחד כאשר בדרך-כלל נושים תובעים את המגיע להם על סמך תמורה שנתנו למוריש.'
12. ועתה אנו באים לדון בשאלת הזיקה בין זכות האלמנה לירושה לבין זכותה לדמי הכתובה. במשפט העברי אינה קיימת בעית היחס בין החלק בירושה לה זכאית האלמנה לבין זכותה של האלמנה לדמי כתובה, באשר האלמנה אינה נמנית עם יורשי בעלה על-פי דין.
חוק הירושה לא ראה בדמי הכתובה תחליף לחלקה של האלמנה בירושה. החוק הכיר בזכותה של האלמנה לכתובה ובזכותה לירושת בעלה על-פי דין.
יחד עם זאת, עם הרכבת הדין הדתי (זכות האלמנה לדמי כתובה) על הדין האזרחי (זכות הירושה של האלמנה) נעשתה על-ידי המחוקק התאמה סטטוטורית, ונקבע בסעיף 11(ג) לחוק הירושה, שמה שהאלמנה מקבלת על-פי כתובה ינוכה מחלקה בעזבון.
13. הוראת קיזוז זו משמעותה, שכאשר סכום הכתובה נמוך מן המגיע לאלמנה מכוח ירושה, ינוכו דמי הכתובה מחלקה מהעזבון, וכאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאלמנה מכוח הירושה על-פי דין – זכאית האלמנה לגבות את דמי הכתובה במקום את חלקה בעזבון. פרשנות זו מתחייבת מקריאת סעיפים 11(ג) ו- 104(א) לחוק הירושה.
14. הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה מצויה אמנם בפרק הדן בירושה על-פי דין, אולם יש להחילה גם על ירושה מכוח צוואה בדרך של התאמה שיפוטית, אלא אם יוכח שכוונת המצווה היתה לכלול בסכום שהוריש בצוואה לאלמנה גם את דמי הכתובה.
15. למדנו איפוא, שזכות האישה לגבות את כתובתה מעזבון בעלה מעניק לה מספר יתרונות:
(א) אין זכות זו ניתנת להתנאה, ומשום כך אין המוריש יכול לשללה מן האישה בצוואתו.
(ב) עיקר הכתובה הוא חוב מועדף על-פי חוק הירושה.
ג) כאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאישה מכוח ירושה על-פי דין, זכאית האישה לגבות את הכתובה.
ג. תקנות "מולינא" ו"טוליטולא" של הדין האישי – אי-תחולתן במשפט הירושה האזרחי
16. טוען בא-כוח התובעים לתחולת "תקנה טוליטולא" של הדין האישי בעניין הכתובה, ולעניין זה מפנה לספרו של השופט שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת) 249. שרשבסקי בחיבורו מבהיר, שעל-פי תקנת "טוליטולא", במקרה שדמי הכתובה גבוהים מערך חצי העזבון, ניתנת ליורשים הזכות לסלק את האלמנה בחצי העזבון, באופן שתפסיד את עודף כתובתה, והחצי השני של העזבון הוא של היורשים.
17. עוד מלמדנו לעניין זה השופט אלון בספרו, המשפט העברי (מהדורה שניה התשל"ח) 682:
(א) לפי הדין נהגו תחילה שהאלמנה גובה את כל כתובתה מן העזבון, גם אם סכום הכתובה שווה לעזבון כולו. הלכה זו הביאה לכך, שהאלמנה היתה גובה את החלק הגדול ביותר בעזבון, וכמעט שלא הניחה דבר לחלוקה בין היורשים, ולא פעם היו הם זקוקים לא פחות ממנה לחלק מן העזבון. לפיכך נקבע בתקנות קהילת מולינא וטוליטולא כללים חדשים.
(ב) על-פי תקנת "טוליטולא", אם לא נשארו בנים או בנות אלא יורשים אחרים בלבד, האלמנה מקבלת קודם כל מה שנשאר בעין מן הרכוש שהביאה עמה כנדוניה מבית אביה, ומשאר הנכסים האלמנה זכאית ליטול עד מחצית העזבון, והמחצית השניה תחולק בין שאר הקרובים. גם כאן הברירה בידי היורשים: רצו – נותנים לה זכויותיה בכתובה ובנדוניה, רצו – נותנים לה מחצית העזבון.
(ג) התקנה נועדה למנוע קיפוח שאר היורשים.
18. על-פי הוראת סעיף 148 לחוק הירושה על זכויות ירושה יחולו רק הוראות החוק האזרחי.
הסדרי ירושה אלה של תקנות "מולינא" ו"טוליטולא" נדחים מפני ההסדרים של חוק הירושה.
19. זאת ועוד, בחוק הירושה זכות הבחירה היא של האלמנה ולא של היורשים.
האלמנה היא שיכולה לבחור אם לממש את חוב הכתובה או את זכותה לחלק בעזבון לפי הערך הגבוה יותר (ראו סעיף 11(ג) ו- 104(א) לחוק הירושה).
גם מטעם זה לא ניתן לקלוט במשפט האזרחי את הוראות הדין הדתי.
20. התוצאה היא, שאין תחולה לתקנות הדין האישי במשפט הירושה הנוהג בבית-המשפט האזרחי.
ד. יבום וחליצה והשפעתן על זכות התביעה של האלמנה לדמי כתובה
21. מטרת חובת ה"יבום" של הדין האישי להקים זרע לאח המת, בעת שהמנוח הותיר אלמנה ללא ילדים. קשר זה בין אח המנוח לבין האלמנה ניתן לניתוק באמצעות טכס המכונה "חליצה".
קשר הייבום הושווה לקשר נישואין, והליך הגירושין הושווה להליך החליצה.
22. קשר הייבום חלש בעוצמתו מקשר הנישואין, ולכך יש גם משמעות גם בהליך הניתוק: חליצה מול גירושין.
בניגוד לנישואין, יבמה שילדה מגבר זר לפני החליצה – אין הילד נחשב לממזר.
בניגוד לאקט הגט, חליצה מוטעית – כשרה, וגם אם לא ניתנה התמורה שהובטחה לחליצה – החליצה כשרה.
23. אם אחד האחים של הנפטר מייבם את האלמנה, והאלמנה הופכת לאשתו – הכתובה נותרת כחוב דחוי, שימומש לאחר פירוק קשר הנישואין השני. אם נעשה טכס חליצה, האלמנה זכאית לאחר החליצה לדמי כתובתה, באשר רואים בחליצה כאירוע המבשיל את הזכות למימוש הכתובה, לאחר סיום קשר הנישואין הראשון.
24. בעניין השאלה האם מצוות חליצה קודמת למצוות יבום, הותקנו בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלים בתש"י "תקנות לגדרי אישות בישראל", ובתקנה ג' נאמר:
'הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל, ועל אלה שיעלו מעתה והלאה לאסור עליהם מצוות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם.. עד שיפטרו יבמתם בחליצה.'
25.; ב- ע"א 130/55 מורגן נ' גוטרמן, פ"ד 1672, 1665 אמר השופט מ' חשין:
'יבמים רבים חסרי מצפון ורודפי בצע השתמשו בעבר, ועודם משתמשים גם כיום במוסד משפטי זה כדי לסחוט כספים מיבמתם זקוקתם, כתנאי לשחרורה מכבלי עגינות.'
ובעמ' 1673 בפרשת מורגן הוסיף השופט מ' חשין:
'אנו מפקפקים מאוד אם לאור סעיף 21 לפקודת הירושה, וכיום לאור סעיף 4 לחוק שיווי זכויות האישה, יהיה בית-דין דתי מוסמך לשנות את זכויות האישה ולמעט את חלקיה בעזבון כיורשת תמורת החליצה שתינתן.'
26. עוד מבהיר השופט שרשבסקי בספרו, דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת) 242:
(א) עם החליצה זכאית היבמה לכתובתה מתוך עזבון בעלה. אין החליצה מאיינת את זכות האלמנה לדמי כתובתה.
(ב) זכות היבם לסיפוק תביעות כספיות אינה קיימת אם היבם אינו זכאי לירושת אחיו המת, כגון שאבי המנוח חי.
אם היבמה קיבלה מחצית מהעזבון לפי חוק הירושה – אין בפי היבם כל טענה לסרב לחליצה, כי הרי ממנו היא לא לקחה כלום, שהרי אינו יורש על-פי דין.
27. אם כך מצינו, שהחליצה אינה מבטלת את זכות האלמנה לדמי כתובתה, אלא מבשילה זכות זו למימוש.
ה. ויתור על דמי כתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא
28. עניין הכתובה לא הוסדר בהסכם בו היו הצדדים גם הורי המנוח כיורשים, וגם אחי המנוח כיבם.
29. אין בהסכם ויתור מפורש של הנתבעת על זכותה מכוח הכתובה.
30. לעניין ויתור על מזונות בהסכם גירושין, נפסק שהויתור חייב להיות במפורש ולא מכללא.
ראו: ע"א 436/72 ליכטנייר נ' ליכטנייר, פ"ד כז(1) 197, 200.
31. יש לאמץ כלל פרשנות זה גם לעניין ויתור על דמי כתובה, וזאת מהטעמים הבאים:
(א) מטרת דמי הכתובה דומה למטרת דמי המזונות – לדאוג לבטחונה הכלכלי של האלמנה לאחר פטירת בעלה.
האלמנה נותרה לאחר פטירת בעלה ללא הסדר מגורים ואף מתקשה במימון ספוק צרכיה.
(ב) על-פי הדין לא ניתן להתנות על סכום הכתובה, אף שהוא דבר שבממון, ואם התכלית היא לשריין את זכות הכתובה, יש לקבוע שלאחר הפטירה – הוויתור על הכתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא.
32. לא הוכח גם שעניין דמי הכתובה הועלה במשא-ומתן שהביא לכריתת ההסכם.
אין בהסכם גם הוראה של היעדר תביעות מכל מין וסוג שהוא.
33. אשר-על-כן נקבע בזה שהאישה זכאית לדמי הכתובה, ואין בהסכם שנערך כדי לאיין זכות זו.
קביעה זו תואמת את הדין, וגם תואמת את שיקולי צדק, שבית-המשפט רשאי להביא בחשבון בפסקו על דרך של פשרה.
34. הסכום, שנקבע בכתובה, בשיעור 180,000 ש"ח עונה גם למבחן של "סכום סביר", כמשמעו בהוראת סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה.
ו. שיערוך דמי הכתובה והפעלת הוראת הקיזוז של חוק הירושה
35. בתי-הדין הרבניים נהגו שלא לחייב בהפרשי הצמדה על סכום תוספת הכתובה אלא-אם-כן הסכומים הוצמדו במפורש בכתובה.
גישה זו הביאה לכך שהכתובה איבדה מערכה בשל תנאי האינפלציה, לאחר חלוף שנים ממועד עריכת הנישואין.
גישה זו החטיאה את התכלית של הכתובה: לדאוג לבטחונה הכלכלי של האישה לאחר שהתאלמנה מבעלה.
לעניין גישת בית-הדין הרבני ראו: תיק התשמ"ג/ 2966 פד"ר יג' 308, 303, ולאחרונה בפסק-דין של בית-הדין הרבני בתל-אביב מ- 9.1.01 בעניין וקסלר.
36. דיני השערוך של הדין הדתי אינם חלק ישיר מדין הכתובה, וכפועל יוצא אינם חלק מענייני נישואין וגירושין, שנשלטים על-ידי הדין האישי.
37. בית-המשפט האזרחי בדונו בתביעת דמי כתובה כנגד יורשים דן בתביעה מכוח הסמכות הקנויה לו בחוק. סמכות זו אינה מסורה לבית-הדין הדתי, אלא-אם-כן ניתנה הסכמה בכתב של כל הצדדים, והסכמה כזו לא ניתנה בענייננו.
38. הדין הנוהג בבית-המשפט האזרחי הם דיני השיערוך של הדין הכללי.
דמי הכתובה הם חוב של העזבון כהגדרת סעיף 104 לחוק הירושה, ואין מניעה להחיל על הסכום הנומינלי הנקוב בכתובה את דיני השיערוך של הדין הכללי, כפי שחלים הם גם על חובות אחרים של העזבון.
39. דיני השיערוך של הדין הכללי מחזירים עטרה ליושנה, ומביאים לישום תכליתה של הכתובה – לדאוג לשיקומה הכלכלי של האלמנה, שנשבר מטה לחמה לאחר פטירת בעלה.
40. תכלית זו מחייבת קביעת אמת-מידה של שיערוך דמי כתובה להבדיל מחיוב בסכום נומינלי. נורמה זו יכול ויהיו לה חריגים בהתאם לנסיבות. הפרשנות שכל עוד לא נקבעה הצמדה בכתובה, הסכום של החיוב יהיה נומינלי – אינה תואמת את כללי הצדק ואת עיקרון תום-הלב החל בדיני החוזים, ופורש מצודתו על כלל המערכת של המשפט הפרטי.
41. גם בדיני המזונות, הנשלטים על-ידי הדין האישי, אין ההוראות בעניין ההצמדה מקורם בדין הדתי אלא בהוראות החוק האזרחי.
42. לעניין כללי השיערוך, נפסק ב- ע"א 672/84 נודל נ' עזבון פינטו, פ"ד מ(4) 477:
(א) קביעת השיערוך אינה באה להיטיב עם מקבל התשלום אלא להעמיד את החיוב על הערך הריאלי לבל יצא נפסד. השיערוך אינו מקפח, קונס או מעניש את מבצע התשלום, ואינו נותן יתרון לא צודק למקבל.
(ב) בתי-המשפט מאמצים מדיניות של שיערוך ריאלי של סכומי כסף המשתלמים מכוחם של הסכמים או של חיובים שבעבר.
(ג) מדיניות זו משתרעת על מקרים שבהם בתי-המשפט סבורים כי הימנעות מהצמדה, מקום שהצדדים לא קבעו בהסכם תנאי הצמדה, תגרום עוול חמור ותחטא לעקרונות של עשיית צדק ושל תום-לב.
(ד) קביעת השערוך מתבקשת על יסוד סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע את עיקרון תום-לב, שהוא יסוד בדיני החוזים.
(ה) בית-המשפט ינקוט דרך של קריאת תנאי מכללא בהסכם המבטאות את כוונת השיערוך, כאשר לא היתה ציפיה לאירוע עתידי שיגרום אי-התאמה בתמורה המשתלמת, וגם כאשר כללי השיערוך שבחרו הצדדים נכשלו ולא השיגו את התכלית שחפצו הצדדים.
(ו) מדיניות שיפוטית המחייבת שיערוך מצויה גם בהוראות סעיפים 3(4) ו- 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
43.; ב- ע"א 391/88 עזבון המנוח פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו(4) 311, 318 הוסיף השופט מ' שמגר:
'מקום בו מדובר בחיוב חוזי שלא נקבע מנגנון מוסכם בדרך השערוך שלו, נעשית מלאכה זו מכוח פסיקת ריבית והצמדה.'
44. בענייננו לא יבוצע שיערוך סכום הכתובה ממועד הנישואין 10.9.95 ועד מועד חלוקת העזבון 9.3.97 (ראו: עמ' 7 שורה 26), באשר בא-כוח הנתבע בסעיף 3(ד) לסכומיו עתר לפסיקת סכום נומינלי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 9.3.97 ממועד חלוקת העזבון.
כלל יסוד הוא, שאין בית-משפט נותן לבעל-דין יותר מהסעד שעתר לו בתביעה. עיקרון משפטי זה תקף גם בענייננו.
45. ומכאן לפרשנות הוראות הקיזוז בסעיף 11(ג) לחוק הירושה. הפרשנות של המילים: 'ומה שאישה מקבלת על-פי כתובה ינוכה מחלקה בעזבון' משמעותן – מחלקה של האלמנה נטו בעזבון.
על-פי אותו עיקרון פרשני, רק כספים שקיבלה האלמנה בפועל, על-פי הסכם חלוקת העזבון, ינוכו מדמי הכתובה, אם דמי הכתובה עולים על ערך חלקה בעזבון.
46. על-פי כללים אלה, מסכום החיוב של הכתובה יקוזזו הסכומים שקיבלה האלמנה מהעזבון על-פי הסכם החלוקה או שתהיה האישה זכאית ליטול על-פי הוראת פסק-הדין.
47. אין בפני בית-המשפט פירוט של המיטלטלין שנטלה האלמנה, ושל שווים.
לפיכך שווי המיטלטלין לא יקוזז.
48. אם הסכם החלוקה לא יבוטל – התוצאה תהיה שלא יקוזז סכום פדיון הרכב נטו, שיועד בהסכם חלוקת העזבון לרכישת ספר התורה, באשר כספים אלה לא הועברו בפועל לבעלות האלמנה."
|
|