|
|
רצון הילד בקביעת משמורתרצונו של הקטין מהווה שיקול מנחה בהתייחס לקביעת ההורה המשמורן. רצונו של הקטין נשקל כמרכיב אחד ממכלול המרכיבים המתייחסים לקביעת ההורה המשמורן[1].
ממקרא הפסיקה עולה, כי בתי-המשפט מייחסים חשיבות רבה לרצונם של ילדים שמלאו להם 10 שנים ויותר. על-כן, בתי-המשפט נוטים לכבד את העדפה שמעדיפים הקטין בדבר הסדרי המשמורת וקבלת החזקה, כאשר על-פי גילו הכרונולוגי קיימת הצדקה לכך. לעניין זה יודגש, כי במקרים מסויימים, על-אף שרצון הקטין נוגד את טובתו, יתייחס בית-המשפט לרצונו של הקטין ולא יכפה עליו את החלטתו[2].
יפים לעניין זה הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 740/87, 113/89[3]:
"ובהקשר זה מיותר להדגיש כי רצונו של קטין לא בהכרח מתיישב עם טובתו, כשהאספקט האחרון מחייב ראיה נרחבת יותר ובחינת שיקולים משיקולים שונים, כגון המשכיות, הרגל, סביבה, גיל, תנאים כלכליים ושורה נוספת של גורמים אשר רק בחינתם המקיפה והכוללת עשויה ליצור תמונה מה באמת מחייבת טובתו של קטין מסויים בנסיבותיו המיוחדות הנוגעות רק לו – וזאת להבדיל מהרצון, גם אם כנה הוא, שעשוי להיות זמני, סובייקטיבי ואפילו אימפולסיבי..."
פרופ' ד' שניט גורס במאמרו[4] כי כאשר עסקינן בקטינים בני 7-10 – אין לייחס לרצון הקטין כל משמעות שהיא.
פרופ' שאקי[5] מציע למיין את תקופת הקטינות הסטטוטורית (עד גיל 18) לארבע תקופות, לעניין המשמורת, תוך שהינו מדגיש כי החלוקה שלהלן איננה מדוייקת ומשקפת את מצב הקטין ואת מידת החשיבות שיש להעניק לרצונו באורח גס:
האחת, תקופת שלטון חזקת הגיל הרך (מינקות עד גיל 6).
השניה, תקופת ביניים: בתר-חזקה וטרום אבחנה (מגיל 6 ועד גיל 10-12).
השלישית, תקופת ההבחנה של רצון הילד (מגיל 10-12 ועד גיל 14-16).
הרביעית, תקופת שיקול-הדעת של הקטין (מגיל 14-16 ועד גיל 18).
בנוסף, פרופ' שאקי[6] גורס כי:
"קיימת מעין-הנחה לגבי תקופה שקשה לתחום אותה בתחומי-זמן מדוייקים, כי בגיל 10 לערך אצל ילד בעל התפתחות שכלית ונפשית מצויה, מזדהה רצונו, המובע בצורה צלולה, ואינו נראה על פניו קאפריציוזי או מעושה, עם טובתו האמיתית. היינו, בתי-משפט ייטו במתח הגילים שבין 10-12 ועד לגילים 14-16, לתת משקל-יתר להעדפותיו של הילד – את ההורה האחד על פני משנהו, או להעדפת גורם זר, שלישי, על פני שניהם כאחד; העדפות הנתפשות כאינדיקאטור חשוב, לפחות לכאורה, בדבר טובתו ואושרו העתידיים של הילד."
ב- ע"א 241/57[7] הביעה הילדה, בת 11, את דעתה להישאר עם אביה. חרף, צו זמני שהוצא כנגד הילדה, הקובע כי עליה לעבור לידי אימה, קבע בית-המשפט כי הילדה "עומדת במריה, והחזקתה אצל המערערת אינה ניתנת לביצוע", ועל-כן קבע כי טובתה של הילדה מחייבת להתחשב ברצונה להישאר אצל אביה.
ב- בג"צ 391/71[8] קבע בית-המשפט, ברוב דיעות, כי על שתי הבנות לחזור לארצות הברית עם אימם ואילו הבת השלישית, בת ה- 12, תישאר אצל אביה בארץ וזאת משום שמגלה היא התנגדות ושינאה כלפי האם וכדברי כב' השופט י' כהן:
"בשני מובנים שונה מצבה של הבת הגדולה ממצב שתי הילדות האחרות. מהראיות שהוגשו עולה שהיחס השלילי שלה כלפי אמה עמוק הרבה יותר מזה של הבנות הקטנות. היא קרובה לגיל שתים-עשרה שנה, ובגיל זה יש משקל יותר גדול לרצונו ולהחלטתו של הילד וקשה יותר ומסוכן יותר לשבור רצון זה בכוח צו של בית-המשפט."
ב- ע"א 503/60[9] התחשב בית-המשפט ברצון הילדה, בת 12 להישאר עם אימה וכדברי כב' השופט ויתקון:
"... עובדה מוכחת היא שהילדה רוצה להיות אצל אמא, בין בארץ ובין בחוץ-לארץ. אין זאת ילדה שאינה מסוגלת לחשוב ולהבחין ולהחליט; היא הבינה לא רק את ערך השבועה, אלא גם את הנדון במשפט הזה שבין אביה ואמה, והיא הביעה משאלותיה, הן בחקירה ראשית והן בחקירה שכנגד, בצורה ובלשון שאינן משתמעות לשתי פנים. אפילו "הוסתה" על-ידי אמה – דבר אשר, כאמור, לא הוכח כלל – אין בכך בלבד כדי הצדקה להתעלם מדעתה ורצונה. התעלמות כזאת מוצדקת רק כשהילדה רוצה בדבר אשר הוא, על פניו וללא כל ספק, לרעתה ממש, או כשיש לבית-המשפט יסוד להניח שדבריה אינם משקפים את רצונה האמיתי, או שמפאת מצבה הנפשי או השכלי אינה מסוגלת ליצור או להביע רצונה. כל השיקולים האלה אינם אמורים כאן, וכל ההסתייגויות של השופט המלומד אין דיין כדי לגרוע מערך הבעת רצונה של הילדה."
לגילו של הילד יש השפעה גם באשר להוצאה לפועל של צווי משמורת שכן, לא כופים בהוצאה לפועל צווי משמורת כאשר הילדים, כשהם בגיל שבו יש לתת משקל לדעתם, מתנגדים לכך.
סעיף 62(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1962, קובע כדלקמן:
כלומר, במידה והקטין מסרב לפעול לפי מצוות הצו, רשאי לפנות ראש ההוצאה לפועל לבית-המשפט שינחה אותו כיצד עליו לנהוג.
על הצורך של בית-המשפט לדאוג לטובת הילד בדיוני משמורת והקושי בקביעת טובת הילד בסכסוכי גירושין, ניתן ללמוד מדבריו של השופט כהן[10]:
"אין לך משימה שיפוטית קשה, לעיתים קורעת לב, מזו של קביעת גורלו של ילד קטן... אין מחלוקת בין השופטים שכאשר גורלו של ילד עומד להכרעה ביניהם – חייב השופט לשמש לו לפה ולערוך לו דינו, כל בית-דין הוא "אביהם של יתומים" ... ילד העומד לפני שופט, אין מרות הוריו עליו; והשופט נוטל מרות של אם ואב, והוא נאמן לדאוג לטובת הילד כמו שהורה אוהב, מבין ורחום דואג לילדיו. אמנם ההורים הם האפוטרופוסים על ילדים והם חייבים לנהוג לטובתו... אבל בשעה שהם מתדיינים זה עם זה על משמורת ילדם, הדעת נותנת והניסיון מוכיח, שאין הם יודעים להבחין תמיד די הצורך בין האינטרסים של עצמם לבין טובתו של הילד. תמיד קיים חשש שהורה המתדיין על גורל ילדו מתכוון להיטיב לעצמו ולהרע ליריבו. במקרה הטוב – משלה הורה את עצמו, בתום-לב, באשליה כי קבלת הילד למשמורתו והוצאתו ממשמורת בן זוגו זהה עם טובת הילד... על כל פנים אין בה (- בטענה זו) כדי לפתור השופט מחובתו, ולשחררו מאחריותו לברר מה היא באמת טובת הילד, ומהי הדרך הטובה להבטיחו לו."
כאשר דנים בנושא קביעת טובתו של הילד בהחלטות הנוגעות לגורלו דוגמת החלטה לגבי משמורת הילד, יש לבחון האם טובתו של הילד יכולה להיקבע רק על-ידי גורם חיצוני דוגמת בית-המשפט. למרות תפיסתו של בית-המשפט את תפקידו כ"אבותיהם של יתומים", יש לבחון את הזכות הניתנת לילד להביע את רצונו בסכסוכי משמורת ואת מידת שיתופו בתהליכים של קבלת החלטות בענייניו.
סעיף 12 באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, קובע את זכות הילד להשמע בכל הליך הנוגע בו, ואת החובה לתת להעדפותיו משקל ראוי. יהיו שיטענו כי במקרה של סכסוכי משמרות, טובת הילד עשויה להתנגש עם זכות הילד. כאשר הצורך להכריע בין הוריו, עשוי לפגוע בו ובטובתו הפסיכולוגית, וכי שיתוף הילד בהחלטה הוא צעד שעלולות להיות לו משמעויות שליליות מבחינת רווחתו של הילד וקשריו עם הוריו בטווח הקצר והארוך[11].
מנגד יש הטוענים, כי קביעת טובת הילד מחייבת את שמיעתו של הילד, בהליכים הנוגעים לגורלו.
לפיכך, יש לבחון את מידת שיתופו של הילד, בהתאם לגילו, ובגרותו הנפשית בהליכי משמורת, באופן אשר יאפשר לילד להביע את רצונותיו, לממש את זכותו לשמיעת קולו בנושאים הקשורים בענייניו ולאפשר לו להשתתף באופן פעיל בקביעת טובתו[12].
[1] תמ"ש (י-ם) 9642/04 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2005(3) 244.
[2] ע"א 241/57 פלטיאל נ' פלטיאל, פ"ד לט 44; בג"צ 391/71 פלונית נ' אלמוני, פ"ד כו(1) 85; ע"א 433/67 גדעון צבר נ' היועץ המשפטי לממשלה ומרים צבר, פ"ד כב(1) 162; בג"צ 39/55 שמעון בר נגד שרה בר ויו"ר ההוצל"פ, תל-אביב-יפו, פ"ד ט 1372.
[3] ע"א 740/87, 113/89 אילת מזר נ' יהודה קביליו, פ"ד מג(1) 661.
[4] ד' שניט, החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוני' העברית, התשמ"ח) 215-216.
[5] א' שאקי, "עיון מחדש בטיבה של 'זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים'", עיוני משפט ט' (תשמ"ג-ד) 59-120.
[6] א' שאקי, "עיון מחדש בטיבה של 'זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים'", עיוני משפט ט' (תשמ"ג-ד) 59, 79.
[7] ע"א 241/57 פלטיאל נ' פלטיאל, פ"ד יג(1) 599.
[8] בג"צ 391/71 פלונית נ' אלמוני, פ"ד כו(1) 85.
[9] ע"א 503/60 יולן וולף נ' אנדור וולף, פ"ד טו(1) 760.
[10] חיים ה' כהן מבוא, בתוך: רונן יאיר, שיתוף הילד בקביעת משמורתו (1997).
[11] משה אלמגור, "הערכת מסוגלות הורית בהחלטה לגבי משמורת ילדים ומקומו שלהפסיכולוג הקליני", פסיכולוגיה 8, גליון 1.
[12] רונן יאיר (1997) שם.
|
|