סמכות שיפוט ייחודית של בית הדין הרבני

הסמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, נקבעה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים(נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. הלכה פסוקה היא, והדבר ברור לחלוטין מלשונו של סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כי לבית דין רבני שיפוט ייחודי בענייני נישואין וגירושין של יהודים כאשר נתקיימו התנאים האמורים בסעיף, היינו שהם בישראל ואזרחי המדינה או תושביה.

תנאים אלה צריכים להתקיים בכל אחד מהצדדים שעניין נישואין וגירושין שלהם עומד לדיון בפני בית הדין הרבני, ואם לא נתקיים אחד התנאים אף באחד מבעלי הדין, השיפוט הייחודי אינו תופס.

במקרה אחד, נישואי העותרת והמשיב, יהודים שנישאו כדת משה וישראל, לא עלו יפה והעותרת, תושבת ואזרחית קנדה, קיבלה בקנדה גירושין אזרחיים מהמשיב. המשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה להיתר נישואין, ולטענת בא כוחה של האישה, בית הדין נטול סמכות לדון בתביעה זו, בהיעדר הסכמת שולחתו.

במקרה דנן נפסק כי לא נתקיימו בעותרת אף אחד מהתנאים הדרושים לפי סעיף 1 לחוק בכדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני לטפל בעניין הגירושין שלה, היא אינה בישראל, אינה תושבת הארץ והיא אזרחית של מדינה זרה, ואין חולק על כך, כי מתן היתר נישואין לבעל, הוא עניין של נישואין וגירושין.

לאור הנ"ל, נקבע כי על בית הדין לחדול מלדון בתביעת המשיב נגד העותרת התלוייה ועומדת בפניו למתן היתר נישואין.