|
|
מזונות מן העזבון הם חוב של העזבון ולא חלק מן העזבון"1. א. תובענה למזונות של אלמן מעזבון אשתו המנוחה, הגב' ע'.פ' ז "ל (להלן: "המנוחה").
ב. הנתבעות הינן הזוכות של עזבון המנוחה על-פי צוואה שקויימה ביום 19.3.01.
המסגרת הנורמטיבית
2. מזונות מן העזבון הינם חוב של העזבון. אין הם חלק מהעזבון. זכותו של הזכאי למזונות מהעזבון נבחנת על-פי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965, הוראות אזרחיות טריטוריאליות החלות על כל תושבי המדינה. זכות זו לא נשלטת על-ידי הדין האישי ואין היא זהה לזכות המזונות מחיים. על-פי הוראות אלה תוכר זכותו של האלמן, בן הזוג של המנוחה, אם יוכח בפנינו, כי הוא זקוק למזונות. לשון סעיף 56 לחוק הירושה. נטל השכנוע מוטל על כתפיו. ללמדך הוראת סעיף 56 לחוק הירושה קובעת מבחן של "נזקקות". השאלה היא אם יש לפרש מבחן זה בפרשנות מצמצמת או בפרשנות מרחיבה.
3. הפסיקה העניקה ל"מבחן הנזקקות" פרשנות מצמצמת. ב- ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון ישראל לויט, תק-על 94(2) 563 קובע בית-המשפט העליון מפי הנשיא מ' שמגר:
– מוסד המזונות מן העזבון מהווה מעין חקיקה סוציאלית המקנה לבני המשפחה המפורטים בסעיף 56 לחוק הירושה זכות למזונות רק אם הם נצרכים.
– ברוח זו נפסק, כי מזונות מן העזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים. משכך תדחה תביעה למזונות מן העזבון אם התובע אינו עומד בנטל הוכחת נצרכותו.
(מפנה לשמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, התשנ"ב (ב) 28; ע"א 632/89 ליז סעדון (קטין) נ' עזבון ג'ורג' סעדון, תק-על 90(3) 681; ע"א 616/87 אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1) 621).
הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת, על פני המרחיבה תוך שהיא נותנת עדיפות 'לרצון המת' אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות "מצווה לקיים את דברי המת". כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי התשלום "הצרכים ההכרחיים", התשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ב'רצון המת'.
4. יחד עם זאת, קביעת נזקקותו של הזכאי למזונות מן העזבון במקרה פלוני, על-פי סעיף 56 לחוק הירושה, קשורה קשר בל ינותק עם סעיף 59 לחוק הירושה הקובע הנחיות הן לעצם קביעת הזכאות למזונות, והן למידתה של הזכות. עמדתי על כך בפסק-דיני ב- ת"ע 6100/01, קלרה פדרו נ' חיה זמיר, תק-מש 2003(2) 53. סעיף 56 לחוק הירושה נוקט לשון 'זקוקים למזונות' ורק אלה הזקוקים הופכים גם לזכאים. בבדיקת הזכאות מונחה בית-המשפט על-ידי הכללים המפורטים בסעיף 59 לחוק הירושה. בהבהירו את הקשר בין סעיפים 56 ו- 59 לחוק הירושה מבהיר בית-המשפט העליון ב- ע"א 530/80, 398 שחר נ' שור, פ"ד לו(2) 281, כי המילים 'קביעת הזכות למזונות' בסעיף 59 לחוק הירושה מקפלות בתוכן גם את ההחלטה, אם בן המשפחה זקוק למזונות ורק בעקבות התשובה לשאלה זו קמה ועולה הזכות למזונות. בית-המשפט ממשיך ומבהיר, כי בקביעת הזכות למזונות על בית-המשפט ליתן דעתו לנתונים המנויים בסעיף 59 לחוק הירושה ולהתחשב בהם, אך אין הכרח שתהא זיקה בין הנתונים להכרעת הדין. צא ולמד שהנתונים המפורטים בסעיף 59 לחוק הירושה משמשים את בית-המשפט הן בקביעת הנזקקות והן בקביעת מידת המזונות מקום שנקבעה הנזקקות (ש' שילה, שם עמ' 56; ע"א 181/78 דורון נ' עזבון דורון, פ"ד לב(3) 583). אם מגיע בית-המשפט למסקנה, לאחר יישום האמור בסעיף 59 כי אין התובע זקוק למזונות, תדחה התביעה.
למקרה עסקינן נזקקותו של התובע
5. א. נחה דעתי, כי התקיים בתובע מבחן הנזקקות וכי זכאי הוא למזונות מעזבון אשתו המנוחה. התובע הינו קשיש בן 87, חולה, אשר סובל משנת 1996 ממספר אירועים מוחיים. לאחר מות המנוחה התדרדר מצבו הפיזי והמנטלי, והוא נזקק למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש. התובע הוכר כזכאי לגימלת סיעוד מהביטוח הלאומי בהיקף המקסימלי, דבר המלמד על מצבו ויש לו מטפלת צמודה ל- 24 שעות. דומה, שגם הנתבעות אינן חולקות על מצבו זה של התובע ומקדישות פרק קצר ביותר בסיכומיהן לעניין זה אם כי מביעות הן תמיהה על הצורך במטפלת צמודה לאור העובדה, שזו שנשכרה בזמנו על-ידי התובע, והמנוחה טיפלה למעשה במנוחה ולא בו. לטענה זו התייחסתי בהחלטתי למזונות זמניים ומצאתי, כי המטפלת שנשכרה, טיפלה במנוחה אך גם במנוח. איני משנה ממסקנה זו בעקבות שמיעת הראיות. מעבר לכך, גם אם לא נזקק אז התובע למטפלת צמודה, והמטפלת אכן טיפלה בעיקר בצרכי המנוחה, נזקק הוא כעת למטפלת צמודה בשל מצבו. הנתבעות הן שמצהירות בכתב הגנתן, סעיף 11.2, כי המנוחה היתה זו שטיפלה בתובע עד שהתדרדר מצבה וראה גם סעיף 10 לתצהיר התובע אשר הוגש בתמיכה לבקשה למזונות זמניים בש"א 4494/01. אם כך הם פני הדברים, הרי שבקביעת הזכות למזונות (וממילא בקביעת הנזקקות) על בית-המשפט להתחשב בשינוי שחל בצרכיו של התובע עקב מותה של המנוחה (סעיף 3)59) לחוק הירושה).
ב. אוסיף ואומר, תנוח דעתן של הנתבעות – אין בדעתי להתייחס לשאלת רמת החיים אליה הורגל התובע טרם מותו שכן במצבו שלו אין הוא יכול להינות מאותה רמת חיים ככל שאכן הוא נהנה ממנה. אין לצפות ממנו, במצבו, לצאת למסעדות, לטיולים, לחו"ל וכיוצ"ב. נזקקותו תבחן אם כן במובן סיפוק צרכיו המינימליים היומיומיים כפוף למצבו הסיעודי כמובן.
6. א. בחנתי את צרכי התובע. צרכיו פורטו בהודעה מפורטת הנתמכת במסמכים, אותה הגיש בנו ש'. פ' ז"ל (שהלך לעולמו במהלך ההליכים שבפני) ביום 13.9.01. צרכי התובע שפורטו בהודעה זו ואשר הועמדו על סך של כ- 6,500 ש"ח לחודש – לא כולל התשלום בגין דמי שכירות, נראים סבירות בעיני. מדובר בצרכים מינימליים על-פי הפירוט שלהלן:
הוצאות החזקת הבית: 1,105 ש"ח.
מזון: כ- 1,300 – 1,200 ש"ח לחודש.
תרופות, נסיעות ושונות: כ- 600 ש"ח.
מטפלת: 3,200 ש"ח.
חיתולים וכו': 300 ש"ח.
כ- 6,500 ש"ח.
עם כל הכבוד וההערכה לא אטעה אם אומר שצרכי התובע פורטו בהודעה זו על הצד הנמוך בהתחשב במצבו הסיעודי ובחובה המוטלת עליו לדאוג גם לכלכלתה של המטפלת הצמודה אליו.
ב. צרכים אלה של הנתבע לא נסתרו במהלך ההוכחות ולא מצאתי בסיכומי הנתבעות התייחסות ראויה לצרכים אלה, התייחסות שיש בה כדי להעלות ספק בקיומם של הצרכים שפורטו ו/או בעלותם.
7. א. לתובע אין כל רכוש. הכנסותיו הן קיצבת ביטוח לאומי בסך של 1,800 ש"ח ורנטה מגרמניה בסך של 3,200 ש"ח. סך הכל 5,000 ש"ח.
ב. זכאותו של התובע לגימלת סיעוד מטעם הביטוח הלאומי (סך של 15.5 שעות לשבוע) באה לידי ביטוי בהעמדת מטפלת מטעם הביטוח הלאומי בימי החופש של המטפלת הצמודה כך שאין לגימלה זו כל ערך כספי בר-התחשבות. גם הנתבעות אינן טוענות לשווי כספי של גימלה זו וטוענות כי די במטפלת זו ואין צורך במטפלת צמודה, טענה שאין לה מקום לטעמי.
ג. המשכורת שהיה התובע מקבל או אמור לקבל מילדיו על-פי הסכם שנחתם ביניהם לא קיימת יותר. הסכם זה בוטל בהסכם מאוחר יותר בו שולם לתובע ולמנוחה פיצוי בגין הפרת התחייבותם של ילדי התובע כלפיהם על-פי ההסכם, ו/או בגין דיור חלוף, כך שמקור הכנסה זה מאז שנת 1999 אינו קיים יותר בידי התובע (ראה להלן סעיף-קטן ה').
לסיכום:
התובע זקוק להשלמת מזונותיו כדי ס"ך של 1,500 ש"ח לחודש, לא כולל התשלום בגין שכר דירה.
ד. ברור בעליל, כי במסגרת "נזקקותו" של התובע נזקק הוא לקורת גג מעל לראשו. חובת סיפוק מדורו של התובע מוטלת על העזבון במסגרת זכאותו של התובע למזונות מן העזבון. על-מנת לקבוע את הדרך הנאותה בה יסופק מדורו של התובע – ומתוך העזבון – אפנה ואבחן את שאלת שוויו של העזבון כמרכיב נוסף לקביעת מידת המזונות כאמור בסעיף 59(1) לחוק הירושה.
שווי העזבון
8. א. נכון ליום פטירת המנוח היו בחשבונה בבנק לאומי (חשבון מס' 35571/34), חשבון אליו צורפה הנתבעת 2 בשנת 1999 והנתבעת 1 בשנת 2000 – 175,344 ש"ח. מעבר לכספים אלה לא נמצאו כספים נוספים. על עובדה זו מסכימים בא-כוח הצדדים גם בסיכומיהם (ראה סעיף 31 לסיכומי התובע; סעיף ג(1) לסיכומי הנתבעות).
ב. ככל שיש אמת בטענות התובע בדבר כספים במאות אלפי שקלים שקיבל ברכישה מאחותו ואשר מצאו דרכם אל המנוחה – ואין אני מביע את דעתי באשר לנכונותה של עובדה זו – אין לכספים אלה כל רלבנטיות באשר לעזבונה של המנוחה. כספים אלה לא היו ולא נטען שהיו חלק מעזבונה של המנוחה. ככל שהיו כספים כאלה הם היוו ומהווים חלק מרכושו של המנוח ואם הוא סבור, או יורשיו לאחר מותו, שהם נגזלו ממנו יפעל הוא, או יורשיו לאחר מותו, להשבת הגזילה בתביעה מתאימה כנגד יורשי המנוחה – הנתבעת.
דומה, שגם בא-כוח התובע ערה לעניין זה ובסיכומיה מכוונת היא רק לכספים שנמצאים בחשבון המנוחה בלבד.
ג. נחלקו הצדדים באשר למהותם של הכספים בחשבון המנוחה, אותם 175,344 ש"ח.
לטענת התובע אלה הם כספי המנוחה. לטענת הנתבעות אלה הן כספים שלהן והפקדתם בחשבון, שהינו גם על-שם המנוחה, נעשתה מטעמי נוחות בלבד.
על-מנת להכריע במחלוקת ראוי להעלות על הכתב את השתלשלות העניינים בין התובע והמנוחה, מאז נישואיהם, לבין ילדיהם מהנישואין הראשונים:
– התובע והמנוחה הכירו במהלך שנת 1984 ונישאו זה לזה, בחו"ק וכדמו"י, ביום 14.8.84. בעת נישואיהם היו לכל אחד מהם ילדים מנישואיו הראשונים.
למנוחה היו אלה שתי בנותיה, הנתבעות בתיק זה. לאחר נישואיהם התגוררו השניים בדירת התובע ברח' נהלל 12 תל-אביב (להלן: "דירת התובע") שהיתה אותה עת, בבעלות משותפת לו ולילדיו, אשר קיבלו את חלקם בירושת אמם.
– פחות מחודש לפני נישואיה לתובע, ולקראת הנישואין (דבר טבעי כשלעצמו) עשתה המנוחה צוואה. בצוואתה מיום 21.7.84 ציוותה היא את כל רכושה לבנותיה, כולל דירתה שלה ברח' יאנוש קורצ'אק 5 קרית אונו. (להלן: "דירת המנוחה").
בשנת 1991, בעוד השניים מתגוררים בדירת התובע, העביר התובע לילדיו את חלקו בדירה כפוף להערת אזהרה שנרשמה בדבר זכותו וזכותה של המנוחה להתגורר בדירה, ללא כל תמורה, כל ימי חייהם.
– בשנת 1995, בשל הצורך בשיעבודה של דירת התובע (המטרה שלשמה בוצע השיעבוד אינה רלבנטי), נמחקה הערת האזהרה כנגד התחייבות של ילדי התובע כלפיו לתשלום משכורת חודשית של 2,771 ש"ח + הפרשי הצמדה ולתשלום הוצאות החזקת הדירה, וכנגד התחייבות של ילדי התובע כלפי המנוחה להקנות לה זכות מגורים בדירת התובע, אף לאחר פטירתו, לכל ימי חייה, ללא התשלום דמי שכירות, בנוסף לתשלום 300 דולר לחודש ותשלום הוצאות החזקתה.
התחייבויות אלה של ילדי התובע והסכמתו והסכמת המנוחה למהלך זה באו לידי ביטוי בשני הסכמים שנחתמו ביניהם. (ההסכמים נספח ב' לכתב ההגנה).
– במהלך שנת 1999 ננקטו הליכי כינוס נכסים על-ידי הבנק, שלזכותו נרשם השיעבוד על דירת התובע. דירת התובע נמכרה בהסכמת התובע והמנוחה. בתמורה להסכמתם נחתם הסכם, ביום 30.6.99, לפיו בוטלו כל ההסכמים שקדמו לו כנגד קבלת פיצוי כספי בסך של 45,000 דולר (ההסכם נספח ח' לתצהיר בתה של המנוחה, הנתבעת 2, תצהיר מיום 15.4.03 בש"א 4494/01). סכום הפיצוי שולם לתובע ולמנוחה בנוב' 1999.
– עם פינוי דירת התובע ועובר לקבלת הפיצוי הכספי עברו התובע והמנוחה להתגורר בדירת המנוחה ברחוב יאנוש קורצ'אק 5 בקרית אונו, שהיתה מושכרת עד לאותה עת ודמי השכירות, שנתקבלו עבורה, שימשו כחלק ממשק הבית המשותף.
– עובר למעבר השניים לדירת המנוחה, ובשל המשבר הכלכלי אליו נקלעו התובע וילדיו, משלימים המנוחה ובנותיה – הנתבעות – מהלך של העברת זכויות המנוחה בדירה על שמן בלשכת רשם המקרקעין. רישום הזכויות בדירת המנוחה על שמן של הנתבעות נעשה ביום 2.11.99. במקביל ובאותו יום ממש, או יום לפני כן, נחתם חוזה שכירות בין הנתבעות (כבעלים/ משכירים) לתובע ולמנוחה (כשוכרים) לתשלום שכר דירה של 600 דולר לחודש עם התשלום מראש לשנתיים.
טרם כניסת התובע והמנוחה לדירת המנוחה, בוצע בה שיפוץ (לגרסת התובע בעלות של 60,000 ש"ח ולגרסת הנתבעות בעלות של 30,000 ש"ח) מכספי הפיצוי שקיבלו השניים בגין פינוי דירת התובע (חוזה השכירות נספח י' לתצהיר הנתבעת 2 מיום 15.4.03 ב- בש"א 4494/01).
– התובע והמנוחה מתגוררים בדירת המנוחה, עד למות המנוחה כאשר כספי שכר הדירה, על-פי אותו חוזה שכירות שנחתם בין התובע והמנוחה לנתבעות הופקדו תחילה לחשבון הנתבעת 2 והועברו משם לחשבון המנוחה, אותו חשבון בבנק לאומי. (עדות הנתבעת 2 עמ' 48 שורות 26-30).
ד. עם כל הכבוד וההערכה, לא קיבלתי מהנתבעת תשובה מספקת לשאלה על מה ולמה היה צריך להעביר את הזכויות של המנוחה בדירה על-שם הנתבעות, בנותיה, כאשר בצוואה משנת 84, שנעשתה טרם נישואי המנוחה לתובע, הן הזוכות הבלעדיות בה, מה שמבטיח את הדרתו של התובע מהעזבון בכל מקרה? עם כל הכבוד וההערכה לא קיבלתי מהנתבעת תשובה מספקת לשאלה מה רבותא למנוחה עצמה (ונעזוב לצורך העניין את התובע), להעביר את הדירה במתנה לבנותיה ובה בעת לחתום עמן על חוזה שכירות, לשלם להן 600 דולר לחודש, לשנתיים מראש ולשפץ את הדירה מכספים משותפים שלה ושל התובע בעלות של עשרות אלפי ש"ח (ראה שאלות ותשובות בעמ' 58 ואילך לעדות הנתבעת?).
ההסבר שניתן, כאילו לא היו לתובע ולמנוחה ערבויות לשכירת דירה חליפית, ועל-כן היה צורך בשכירת דירת המנוחה מהבנות/ הנתבעות אינו עומד במבחן המציאות. לתובע ולמנוחה היו את הכספים שקיבלו כפיצוי בסך של 45,000$ ויכלו להעמיד ערבויות לכל דירה שהיו שוכרים (ראה לעניין זה השאלות לנתבעת 2 ותשובותיה בעמ' 57 שורות 22-23) מה גם שהבנות עצמן יכלו לחתום כערבות עבורם. (ראה תשובתה של הנתבעת 2 עמ' 58 שורות 3-11).
את ההסבר מספקת בא-כוח התובע – המהלכים באו במטרה לרוקן את העזבון מתוכן טרם מות המנוחה משנראה היה, כי מצבה הולך ומתדרדר וכי עלולה היא לעבור מן העולם טרם שהתובע ילך לעולמו.
ה. אין בדעתי לבוא חשבון עם הנתבעות ו/או עם המנוחה על שנקטו במהלכים אלה ואין בדעתי לקבוע עמדה באשר להסבר אותו מציעה בא-כוח התובע למהלכים שנעשו.
אין אני זקוק לכך לצורך הכרעה בתובענה שבפני. די לי בעובדות המוכחות הבאות כדי להגיע למסקנה כי הכספים בחשבון, כולל הכספים שנמשכו על-ידי הנתבעת 2 מחשבון זה לאחר מות המנוחה (135,000 ש"ח), הם כספי המנוחה, מן הבחינה המהותית, על-אף שמופקדים הם בחשבון בו רשומות הנתבעות כבעלות החשבון יחד עמה:
* בסעיף 24.2 לתצהיר התשובה לבקשה למזונות זמניים (בש"א 4494/01), אשר שימש כתצהיר עדות ראשית (על-פי הצהרת בא-כוחה), מתייחסת הנתבעת 2 לפעולת המשיכה, שביצעה בחשבון הנדון, לאחר מות המנוחה. לטענתה סכום של 61,200 ש"ח מהסכום האמור הם דמי שכירות, שקיבלה מהתובע והמנוחה על-פי הסכם השכירות (שנתיים מראש) ואשר הופקדו מטעמי נוחות לחשבון של המנוחה וחלקו האחר כספים השייכים לה ולאחותה הנתבעת 1. צא ולמד שכל הכספים בחשבון הנדון הינם, כך או כך, כספי הנתבעות, בין משכר דירה לפי חוזה השכירות ובין מכספים אישיים שלהן.
עם כל הכבוד, אינני מאמין לנתבעת 2, כי בחשבון זה הופקדו כספים אישיים שלה ושל אחותה הנתבעת 1. הנתבעות מעולם לא טענו, כי הן 'כשותפות' פעלו אי-פעם, עד לפטירה, בחשבון זה. הפעולות היחידות אליהן כוונו היו הפקדות של שכר דירה. הנתבעות לא הציגו בפני ולו הפקדה אחת של כספים שהן עשו לחשבון הנדון ושמקורה בכספים שלהן. הטענה של הנתבעת 2, בעמ' 50 לפרוטוקול שורה 12, כאילו היו בחשבון כספים שלה ושל אחותה לא הוכחה וגם אינה נכונה.
לשאלה, אם יש בידה הפקדות, היא עונה 'אני לא זוכרת, יכול להיות שיש. זה היה מזמן'. כששואלים אותה מה היו המקורות הכספיים של הכסף שלהן שהופקד היא אומרת 'היו שם גם כספים מ... זאת אומרת התאסף כסף משכר דירה קודם. זאת אומרת הקודמים שהיו'. בניסיון להחלץ מהמבוך אליו נקלעה חוזרת שוב הנתבעת 2 ואומרת: '... היו גם כספים אישיים שהעברתי לשם'.
איזה? כמה? מתי? אין תשובה. וכך הולכת הנתבעת 2 ומסתבכת בתשובותיה בהמשך לשאלות בא-כוח התובע ולשאלות בית-המשפט – היא מאשרת שאחותה לא הפקידה כספים אישיים בחשבון הנדון (עמ' 53 שורות 11-15); מאשרת שגם היא לא העבירה כספים לחשבון זה ומסבירה שמדובר בכספי שכר דירה של שנים קודמות (עמ' 53 שורות 16-17). כשנשאלת היא על-ידי בית-המשפט שאלה פשוטה כדי לנסות ולעזור לה לצאת מסבך תשובותיה (ראה שאלה עמ' 53 שורות 18-21) תשובתה היתה 'אני עייפה. אני מבולבלת' ומקבלת את הצעת בית-המשפט לעשות הפסקה.
(עמ' 53 שורות 22-29). ברור בעליל אם כן, כי לחשבון המנוחה הנדון הופקדו כספי השכירות אותם גבתה המנוחה עת התגוררה היא עם התובע בדירתו טרם שעברו הם להתגורר בה.
כספי שכירות אלה הם אותם "חסכונות" עליהם מדברת הנתבעת 2 כחלק מרכושה של המנוחה (ראה סעיפים 11, 20, 27.2 לתצהירה של הנתבעת 2) והוא אותו כסף "שהתאסף" כלשונה. עוד ברור, כי לחשבון המנוחה שהיה על שמה בלבד, עד לצירוף הנתבעות בשנים 1999-2000 לא הופקדו כספים אישיים של הנתבעות ומכל מקום הן לא הוכיחו שכך היה.
ודוק! בחקירה נגדית מאשרת הנתבעת 2, כי לא ידוע לה שלאמה המנוחה היו חסכונות עד לנישואיה עם התובע, דבר המלמד על כך שאם היו חסכונות, סביר להניח שהם מכספי שכר הדירה שקיבלה עבור דירתה (דירת המנוחה), לאחר שנישאה לתובע ועברה להתגורר בדירתו שלו.
* אין גם כל היגיון ואין כל אמת בטענתה של הנתבעת 2 (שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית) כאילו כספי שכר הדירה שגבתה אמה המנוחה כל השנים (מאז שנת 1984 עת נישאה ועברה להתגורר בדירת התובע) בגין הדירה ביאנוש קורצ 'אק ניתנו לה ולאחותה, הנתבעת 1, והופקדו בחשבונותיהן (עמ' 46 שורה 28; עמ' 47 שורות 23-28; עמ' 54 שורות 10 ו- 27). הנתבעת 2 נחקרה על גרסתה זו ותשובותיה בלשון המעטה לא היו מספקות. היא לא הציגה בפני בית-המשפט (ומדובר בטענה חשובה ומהותית) אפילו חוזה שכירות אחד (שיש להניח שהיה על-שם המנוחה כבעלים) ובו אכן מצויין כי כספי השכירות ישולמו לה ולאחותה.
היא לא זוכרת אם היה מצויין, בחוזה שכירות מס' חשבון ואם היה זה שלה או של אחותה, לא ידעה להסביר כיצד התחלקו הכספים בינה ובין אחותה ומה היה הסידור ביניהם ועוד, ראה לעניין זה עמ' 47 למטה ועמ' 48 כולו. בתום החקירה בנושא זה ביקשה הנתבעת הפסקה למספר דקות (עמ' 49 שורה 6).
* כספי שכר הדירה הופקדו (סופו של דבר) לאורך כל הדרך לחשבון הנדון בו היתה המנוחה הבעלים, כולל התשלום עבור השנתיים מראש. וכל כך למה? מודה הנתבעת 2 'דמי השכירות נועדו בראש ובראשונה לאמא' (עמ' 65 שורות 18-20).
משכך, איזה היגיון יש בהחתמת המנוחה על חוזה שכירות ובגביית שנתיים שכירות מראש אם דמי השכירות ששילמה המנוחה (והתובע) הופקדו (או הועברו סופו של דבר) בחשבונה, עבורה ולצרכיה? (ראה לעניין זה שאלות בית-המשפט לנתבעת 2, בעמ' 47 לפרוטוקול ותשובותיה לשאלות אלה). איזה היגיון היה בלעשות את המהלך הזה כאשר מצבה של האם מתדרדר בקיץ 99 וברור לנתבעות, כי האם זקוקה לכספים לכיסוי הוצאות וצרכים מרובים יותר מכספי דמי השכירות? (ראה עדות הנתבעת 2 על מצב המנוחה והצורך בכיסוי הוצאותיה עמ' 50 למעלה). ואם כבר הכספים מיועדים לצרכי המנוחה, למה היה צריך בתנועה סיבובית – להפקיד את הכספים בחשבון הנתבעת 2 ומשם להחזירו לחשבון המנוחה? הנתבעת 2 לא ידעה להשיב על כך (עמ' 49 שורות 9-17). משנתבקשה הנתבעת 2 להציג ניירת על ההעברות האמורות השיבה שהניירת לא נמצאת איתה בבית-המשפט אך לא טרחה לבקש להציגה על דרך של 'ראיות נוספות'. (עמ' 49 לפרוטוקול למעלה).
ו. אשר-על-כן אני רואה לנכון לקבוע, שבשווי העזבון יכלל כל הסכום שהיה בחשבון הנדון, סך של 175,344 ש"ח. סכום זה מורכב, לטעמי, מכספי שכר הדירה שנצברו עת היתה דירת המנוחה מושכרת ומתשלום דמי השכירות מראש לשנתיים ששולם והוחזר לחשבון – הכל כספי המנוחה. נחה דעתי, כי בחשבון זה לא הופקדו כספים אישיים של הנתבעות. משכך, תחוייב הנתבעת 2 בהחזרת הסך של 135,000 ש"ח לחשבון הנדון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המשיכה ועד יום ההחזר בפועל.
ז. ברור בעליל, כי במסגרת 'נזקקותו' של התובע זקוק הוא לקורת גג מעל לראשו. דירת המנוחה שימשה למטרה זו. מבלי להידרש לשאלת זכותו להמשיך ולהתגורר בדירה אין ולא יכולה להיות מחלוקת, לעניות דעתי, שככל שיינתן צו פינוי כנגדו, תוטל על העזבון מנגד חובת התשלום דמי שכירות עבורו.
משכך איני רואה חשיבות מרובה להכריע בשאלת תוקפו של חוזה השכירות, שנחתם בזמנו בין התובע והמנוחה לנתבעות – אשר קיבלו את הדירה במתנה ועובר לרישומה על שמן נחתם חוזה השכירות המחייב את התובע והמנוחה לשלם לנתבעות, שקיבלו את הדירה במתנה, לשלם להן 600 דולר לחודש. אין כל היגיון בעריכת חוזה שכזה, מה גם שדמי השכירות ששולמו הוכנסו לחשבון המנוחה – חשבון אליו צירפה את הנתבעות – ושימשו לצרכיה ולצרכי התובע. כן כך או כך מחוייב העזבון בסיפוק קורת גג לתובע כחלק מנזקקותו וזכותו למזונות מהעזבון. זו הסיבה גם, שנמנעתי עד עתה, עד להכרעה סופית בתובענה, מלפנות את התובע מהדירה.
ח. יחד עם זאת, משהגענו לפסק-הדין הסופי ומשלא נתבקשתי לקבוע, כי דירת המנוחה הינה חלק מהעזבון, על בסיס סעיף 63 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ההעברה של דירת המנוחה ללא תמורה נאותה לנתבעות בוצעה במהלך שנת 1999, בתוך שנתיים לפני מות המנוחה), עלי לקבוע כיצד יסופק מדורו של התובע מכספי העזבון. לעניין זה מספר עקרונות:
* דירת המנוחה אינה חלק מהעזבון.
* התובע התגורר בדירה על בסיס חוזה שכירות החל מיום 1.11.99, לפי שכר דירה של 600$ לחודש.
* תקופת השכירות לפי חוזה השכירות היתה עד יום 31.10.01.
* בגין תקופה זו שולם שכר דירה מראש, אלא שסכום זה הוחזר לחשבון המנוחה וכבר קבעתי שהכסף הזה הוא חלק מעזבון המנוחה.
* משכך יחוייב הנתבע בתשלום שכר דירה לפי 600$ החל מיום 1.11.01 ועד יום 1.9.03. סכום זה ישולם לנתבעות מתוך כספי העזבון (בהתאם להוראות שלהן) – 11,400$.
* הנתבע יפנה את דירת המנוחה בתוך 90 יום מיום פסק-הדין. מיום הפינוי יהא זכאי לשכר דירה חודשי לפי 400$ לחודש (ראה סעיף 30 לסיכומי התובע, דירת שני חדרים) ומתוך כספי העזבון. עד הפינוי ישלם 600$ לחודש לנתבעות מתוך כספי העזבון.
9. סוף דבר
א. אני מחייב את הנתבעת 2 להחזיר לחשבון המנוחה בבנק לאומי סניף קרית אונו חשבון מס' 35571/34 את הסך של 135,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פטירת המנוחה 22.3.00 ועד התשלום בפועל.
ב. אני מחייב את הנתבעות – יחד ולחוד – לשלם לתובע, כמזונות מן העזבון, סך של 1,500 ש"ח לחודש, וזאת החל מיום 1.4.00 (המנוחה הלכה לעולמה בסוף מרץ 2000) ובכל 1 לחודש (להלן: "דמי המזונות"). דמי המזונות ישאו הפרשי הצמדה למדד ויעודכנו כל שלושה חודשים בלא התשלום הפרשים בין תקופת עדכון אחת לרעותה. כל התשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד התשלום בפועל. מועד העדכון הראשון 1.12.03.
כל התשלום ששולם על-חשבון דמי המזונות על-פי החלטתי למזונות הזמניים הוא בר-קיזוז.
ג. נוסף לדמי המזונות תשלמנה הנתבעות לתובע, מתוך כספי העזבון, סך בש"ח השווה ל- 400$ לחודש, לפי שער יציג של דולר ארה"ב הידוע בשעת התשלום בפועל, עבור שכר דירה וזאת החל מהיום בו יפנה התובע את דירת המנוחה.
ד. התובע יפנה את דירת המנוחה ברח' יאנוש קורשיק 5 קרית אונו עד יום 1.12.03. במהלך תקופה זו ועד לפינוי בפועל תהיינה הנתבעות זכאיות לקבל סך בש"ח של 600$, לפי שער יציג של דולר ארה"ב הידוע בשעת התשלום בפועל, בגין כל חודש, כשכר דירה מתוך כספי העזבון.
ה. הנתבעות זכאיות לקבל מתוך כספי העזבון סך בשקלים חדשים השווה ל- 11,400 דולר, לפי שער יציג של דולר ארה"ב הידוע בשעת התשלום בפועל, בגין שכר דירה לתקופה שמיום 1.11.01 ועד 1.9.03.
ו. ניתן יהיה לבצע קיזוז בין חובת הנתבעת 2 לפי סעיף 9(א) לעיל לבין חובת התשלום שכר הדירה המוטלת על העזבון כמפורט בסעיף 9(ד)+(ה) לפסק-דיני.
ז. הנתבעות תשלמנה לתובע את הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל."
[1] ת"ע (ת"א) 7721/00 פ' י' נ' מ' ר' ואח', תק-מש 2003(3) 107.
|
|