|
|
מזונות זמניים מן העזבוןב- ת"ע (ת"א) 6100/01[1] נפסק מפי כב' השופט שאול שוחט:
"1. תובענה למזונות מן העזבון
2. התובעת – ידועתו בציבור של המנוח א' ד' (להלן: "המנוח"), עתרה בתביעתה מיום 24.3.01 לחיוב עזבונו בתשלום סך של 3,000 ש"ח לחודש למזונותיה. בתביעתה טוענת התובעת כי היא זקוקה לסכום כזה, מעבר לקיצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי המהווה את הכנסתה היחידה, לכיסוי מלוא צרכיה.
3. לימים, נדחתה התנגדותה של התובעת לקיום צוואתו של המנוח, ניתן צו קיום צוואה והזוכה על פיה, הגב' ח' ז', צורפה כנתבעת לתובענה.
4. משנדחתה בקשתה של התובעת למזונות זמניים (בש"א 9842/01) בהחלטה מיום 29.7.01, עתרה היא לתיקון כתב התביעה (בש"א 19722/00). מבוקשה ניתן לה. מהות התיקון: העמדת סכום המזונות החודשיים הדרושים לתובעת על סך של 7,200 ש"ח במקום 3,000 ש"ח.
5. ביום 13.2.02 הוגש כתב תביעה מתוקן, שכל קשר בינו ובין כתב התביעה המקורי והתיקון המבוקש, מקרי בהחלט. התיקון המבוקש היה בנוגע לסכום התביעה בלבד וכך נאמר בכותרת הבקשה 'במקום סך 3,000 ש"ח ייכתב סך 7,200 ש"ח'. זאת ותו לא. זהו גם התיקון שהותר (החלטת כב' הרשמת קראוס 30.1.02 ב- בש"א 19280/01). הגם שבא-כוח הנתבעת לא העלתה טענה כלשהי בעניין זה, ואף הגישה כתב הגנה מתוקן המתייחס לכל הנטען בכתב התביעה המתוקן, בחרתי להעיר בעניין זה ולהבהיר שכתב תביעה מתוקן חייב לתאום את התיקון המבוקש ולא מעבר לכך.
6. מכל מקום, בישיבת יום 24.4.02 הותוותה, בהסכמה, המסגרת לדיון בתובענה. לא היתה מחלוקת על כך שהתובעת היתה ידועתו בציבור של המנוח – לא היתה מחלוקת שהכספים בחשבון המשותף של המנוח והתובעת הינם של המנוח בשלמות – כי הם נמשכו כשבוע לפני הפטירה על-ידי הנתבעת – כי כספים אלה ייחשבו ככספי העזבון לעניין התובענה – כי הכנסותיה של התובעת ממקורותיה שלה, לרבות פנסיה שהיא מקבלת מחב' דן בע"מ כשאירה של המנוח, מגעת כדי 5,400 ש"ח לחודש. – כי לתובעת דירת מגורים בה היא מתגוררת ללא משכנתה ונדל"ן בבולגריה – אין לה הוצאות נסיעה בשל כרטיס נסיעה חופשי שיש לה באוטובוסים כשאירה של המנוח וכי היא מקבלת 1,100 ש"ח לשנה כמתנה מחב' דן בע"מ.
משכך הוסכם בין בא-כוח הצדדים, כי הפלוגתאות תצטמצמנה לשלוש:
א. רמת החיים בה חיה התובעת עובר לפטירת המנוח.
ב. צרכיה של התובעת.
ג. הסכום המדוייק שהיה בחשבון הבנק הרלבנטי.
מעבר לכך נותרה לבחינה ולהכרעה טענה נוספת של הנתבעת – קיומו של הסכם (ממון?) שנחתם בין המנוח לתובעת ביום 21.3.88 (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן) והשלכותיו על זכותה של התובעת למזונות מעזבון המנוח. בסיכומיה לא טענה בא-כוח הנתבעת מאומה לשלילה זכות התובעת למזונות ו/או לגריעה ממנה בשל קיומו של הסכם זה כך שאני רואה עצמי פטור מלהידרש לעניין זה.
7. דין התובענה להידחות.
8. מן הבחינה המשפטית
א. מזונות מהעזבון הינם חוב של העזבון. אין הם חלק מהעזבון. זכותו של הזכאי למזונות מעזבון נבחנת על-פי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שהן הוראות אזרחיות טריטוריאליות החלות על כל תושבי המדינה. זכות זו לא נשלטת על-ידי הדין האישי ואין היא זהה לזכות המזונות מחיים. על-פי הוראות אלה תוכר זכותה של התובעת, בן זוג במקרה שבפנינו (סעיף 57(ג) לחוק הירושה), למזונות מן העזבון, אם יוכח בפנינו, כי היא זקוקה למזונות. לשון סעיף 56 לחוק הירושה. נטל השכנוע מוטל על כתפיה. ללמדך, הוראת סעיף 56 לחוק הירושה קובעת מבחן של "נזקקות". השאלה היא אם יש לפרש מבחן זה בפרשנות מצמצמת או בפרשנות מרחיבה. אם מצמצמת תדחה תביעתה ככל שיש בידיה די לכיסוי צרכיה ההכרחיים/ הבסיסיים בלבד. אם מרחיבה יכול ותתקבל תביעתה אם יוכח, כי אין בידיה די להעניק לה "רמת חים ראויה" מעבר לצרכיה ההכרחיים/ הבסיסיים.
ב. הפסיקה העניקה ל"מבחן הנזקקות" פרשנות מצמצמת. ב- ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון ישראל לויט, תק-על 94(2) 563, קובע בית-המשפט העליון מפי הנשיא מ' שמגר.
– מוסד המזונות מן העזבון מהווה מעין חקיקה סוציאלית המקנה לבני המשפחה המפורטים בסעיף 56 לחוק הירושה זכות למזונות רק אם הם נצרכים.
– ברוח זו נפסק כי מזונות מן העזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים.
– לכן דין התביעה להיכשל אם התובע מזונות מן העזבון אינו עומד בנטל הוכחת נצרכותו.
(מפנה לשמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (התשנ"ב) 28; ע"א 632/89 ליז סעדון (קטין) נ' עזבון ג'ורג' סעדון, תק-על 90(3) 681; ע"א 616/87 אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1) 621).
הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת על פני המרחיבה תוך שהיא נותנת עדיפות ל'רצון המת' אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות "מצווה לקיים את דברי המת". כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי התשלום "הצרכים ההכרחיים", התשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ב'רצון המת'.
ג. יחד עם זאת קביעת נזקקותו של הזכאי למזונות מן העזבון במקרה פלוני, על-פי סעיף 56 לחוק הירושה, קשורה קשר בל יינתק עם סעיף 59 לחוק הירושה הקובע הנחיות הן לעצם קביעת הזכאות למזונות, והן למידתה של הזכות. סעיף 56 לחוק הירושה נוקט לשון 'זקוקים למזונות' ורק אלה הזקוקים הופכים גם לזכאים.
בבדיקת הזכאות מונחה בית-המשפט על-ידי הכללים המפורטים בסעיף 59 לחוק הירושה. בהבהירו את הקשר בין סעיפים 56 ו- 59 לחוק הירושה מבהיר בית-המשפט העליון ב- ע"א 530/80, 398 שחר נ' שור, פ"ד לו(2) 281, כי המילים "קביעת הזכות למזונות" בסעיף 59 לחוק הירושה מקפלות בתוכן גם את ההחלטה, אם בן המשפחה זקוק למזונות, ורק בעקבות התשובה לשאלה זו קמה ועולה הזכות למזונות. בית-המשפט ממשיך ומבהיר, כי בקביעת הזכות למזונות על בית-המשפט ליתן דעתו לנתונים המנויים בסעיף 59 לחוק הירושה ולהתחשב בהם, אך אין הכרח שתהא זיקה בין הנתונים להכרעת הדין. צא ולמד שהנתונים המפורטים בסעיף 59 לחוק הירושה משמשים את בית-המשפט הן בקביעת הנזקקות והן בקביעת מידת המזונות מקום שנקבעה הנזקקות (ש' שילה, שם, בעמ' 56; ע"א 181/78 דורון נ' עזבון דורון, פ"ד לב(3) 533) ואם מגיע בית-המשפט למסקנה לאחר יישום האמור בסעיף 59, כי אין התובע זקוק למזונות, תדחה התביעה.
9. מן הבחינה העובדתית
א. במקרה שלפנינו זכותה של התובעת למזונות מן העזבון כזכותה של בת הזוג – אלמנה. הכלל 'עולה עמו ואינה יורדת עמו' אינו בר-תחולה. מזונות מן העזבון אינם המשך ישיר למזונות שהזכאי להם קיבל מן המוריש עת היה האחרון בחיים ורמת החיים לה מכוון סעיף 59(3) לחוק הירושה היא לא רק זו של התובעת אלא גם של המוריש/ המנוח, כפי שהיתה ערב מותו, תוך התחשבות בשינויים שחלו בצרכיה של התובעת עקב מות המוריש.
על נתון זה הנוגע גם לשאלת צרכיה של התובעת נסובה עדותם של הצדדים.
ב. בכתב התביעה המקורי לא טענה התובעת לרמת חיים. היא כיוונה טענותיה לצרכים.
צרכים הם רמת חיים. צרכיה על-פי כתב התביעה המקורי הוערכו על ידה כדי סך של 4,400 ש"ח לחודש
(1,400 ש"ח קיצבת ביטוח לאומי + 3,000 ש"ח הדרישה למזונות – ראה עמ' 10 לפרוטוקול שורות 8-14). כתב התביעה אומת בתצהיר. בכתב התביעה המתוקן טענה כבר התובעת לרמת חיים. זו הועמדה כאן כדי סך של 12,000 ש"ח לחודש – רמת הוצאות לה ולמנוח. סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 7 להרצאת הפרטים.
בתצהיר עדות ראשית, סעיף 6, הועמדה רמת הצריכה של התובעת והמנוח על סך של 10,000 ש"ח לחודש.
הכיצד ניתן לקבוע את רמת החיים שנהגה, ולו אליבא דהתובעת, אם בכל מסמך היוצא תחת ידה ננקב סכום אחר? גם התובעת אינה יודעת ומסבירה את השוני 'כל שנה זה לא היה אותו דבר' (עמ' 12, 25), אלא שסעיף 59(3) לחוק הירושה מדבר על תקופה ספציפית – 'ערב מות המוריש' – וכשהיא נשאלת כמה הוציאו כל חודש בממוצע לצרכי שניהם היא משיבה 'לא תמיד ידעתי מה המנוח מוציא'. (עמ' 12 שורות 26-28).
עם כל הכבוד מן הראוי היה, שהתובעת תספק לבית-המשפט הסבר בדוק יותר כיצד זה שרמת החיים שנהגה ערב מות המוריש עלתה מ- 4,400 ש"ח לחודש (גם אם תאמר שזה רמת חייה שלה בלבד) לכדי 12,000 ש"ח ו- 10,000 ש"ח לחודש במחי תיקון של סכום התביעה. כשמקשים עליה למתן הסבר לשינויים האמורים היא מסבירה ואומרת, כי מאז שהוגשה התביעה המקורית, אשר עמדה על רמת צריכה של 4,400 ש"ח כזכור, ועד להגשת כתב התביעה המתוקן על סך 7,200 ש"ח חלו "העלאות במחירים" וכי היא עשתה 'חשבון שזה לא מספיק מה שיש לה...'. עם כל הכבוד אני מרשה לעצמי להטיל ספק בכשרות תשובתה זו של התובעת. התביעה למזונות הוגשה, 'בגלל שיש כסף בעזבון של המנוח וזה מה שנאמר לי שידועה בציבור יש לה זכות לקבל מהעזבון של המנוח כסף' (תשובתה שלה בעמ' 12 שורות 2-4) ותיקון כתב התביעה נועד לשנות את סכום התביעה לאור דחיית הבקשה למזונות זמניים מהטעם הפשוט שהתובעת לאור טענותיה בכתב התביעה המקורי לא היתה בגדר "זקוקה".
ג. כך או כך התובעת לא הוכיחה את רמת חיים לה טענה, רמת חיים של 12,000 ש"ח לחודש, גם לא של 10,000 ש"ח, לה ולמנוח.
התובעת אישרה שהיא קיבלה השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. כשהיא נתבקשה ליתן הסבר כיצד מתיישבת עובדה זו עם טענתה לרמת חיים גבוהה היא משיבה כי השלמת ההכנסה נתקבלה כשהיא חייתה לבד עם המנוח. תשובתה עמדה בסתירה לתשובותיה באשר למועד תחילת חייה המשותפים עם המנוח ורק לאחר התערבות בית-המשפט נאלצה לחזור בה ולהודות, כי היא קיבלה השלמת הכנסה כשהיא חייה עם המנוח. ראה עמ' 10 לפרוטוקול שורה 8 ואילך – עמ' 11 שורות 1-4.
התובעת טענה לרמת חיים כאמור לעיל אך לא טרחה להציג ראיה כלשהי לקיומה.
המסמכים שצירפה להודעתה מיום 12.9.02, בדבר כרטיסי טיסה לשוויץ ותשלום פרמיית ביטוח לנסיעה זו, אין בהם ללמד על רמת חיים שוטפת ורציפה של 10,000 ש"ח – 12,000 ש"ח לחודש. מדוע לא טרחה התובעת להציג בפני בית-המשפט תדפיס משיכות של כרטיסי אשראי שברשותה כדי ללמד על רמת הצריכה של משק הבית? מדוע לא טרחה היא להגיש לבית-המשפט קבלות בדבר רכישת מתנות ותכשיטים כטענתה בסעיף 5 לכתב התביעה או למצער לציין אלו תכשיטים נרכשו על-ידי המנוח עבורה ואלו מתנות ניתנו לה? אם כל שנה נסעו לחו"ל לחודש חודשיים – היכן הפירוט?
ד. כנגד הגרסאות השונות שהציגה התובעת ביחס לרמת החיים, טענה הנתבעת לרמת חיים נמוכה יותר בהתבסס על הכנסותיו והוצאותיו של המנוח כעולה מהמסמכים הבנקאיים של המנוח, שהוגשו מטעמה במצורף לתצהיר עדותה הראשית.
עיון במסמכים אלה וניתוח התנועות הכספיות בהם מלמדים אותנו, כי המנוח השתמש מדי חודש בחודשו בסכום ממוצע של כ- 7,300 ש"ח למימון הוצאותיו והוצאות התובעת (ראה תדפיסי הבנק לחודשים 12/00-1/00 ללא התשלום למרכז משען שמן הסתם אינו קיים יותר).
תביעתה של התובעת לרמת צריכה של 7,200 ש"ח לחודש היא לתשלום סכום שהוצא בפועל עבור שני בני הזוג, בממוצע לחודש. מכאן נקל להבין, כי הסכום שעומד כיום לרשותה של התובעת כ- 5,500 ש"ח לחודש, ללא הוצאות מדור ועם תחבורה חינם, גדול מהסכום שעמד לרשותה עת המנוח היה בחיים.
גם אם רמת החיים עמדה על סך של 10,000 ש"ח לחודש (אחת הגרסאות של התובעת), איזו הצדקה יש לקבוע, כי מתוך סכום זה שלושה רבעים הם לתובעת ורבע הם לנתבע ודוק! עסקינן ברמת חיים של התובעת והמנוח כאמור בסעיף 59(3) לחוק הירושה.
ה. משכך אין לי אלא לקבוע, כי התובעת אינה "זקוקה" למזונות:
– שווי העזבון אינו פרמטר יחידי בקביעת הזכות למזונות אלא רק אחד מהם ומכוון הוא יותר למידת המזונות מאשר לעצם הזכאות שהרי שאלת 'נזקקותו' של הזכאי אינה צריכה להיגזר משווי העזבון אם רב ועצום הוא אם זעום.
– רמת החיים הנטענת, לתובעת ולמנוח, לא הוכחה בפני ונחה דעתי כי זו שנהגה ערב מות המוריש עמדה על כ- 7,500 ש"ח לחודש. לא הוכח בפני, כי חל שינוי בצרכיה של התובעת עקב מות המוריש ודומני שגם לא נטען לשינוי כזה. ירידה ברמת חיים לה כן נטען אינה מקבילה לשינוי בצרכים אליו מכוון סעיף 59(3) לחוק הירושה. זאת ועוד רמת החיים הנבחנת היא לא רק של התובעת אלא גם של המנוח ויש משמעות לעובדה אם המנוח היה סגפן או בזבזן. רוצה לומר שגם אם נכונה טענת התובעת לרמת החיים הנטענת הרי הסתפקותו של המנוח ברבע מההוצאה החודשית מלמדת על סגפנותו ואין הכרח לפסוק לתובעת מזונות לפי רמת החיים שלה. רמת החיים הנבחנת היא של שני בני הזוג יחד ולחוד (ראה ש' שילה, שם עמ' 57-58).
– לתובעת הכנסה של כ- 5,500 ש"ח לחודש.
– לתובעת דירת מגורים ברח' חובבי ציון בתל-אביב בבעלותה המלאה וללא משכנתה.
– לתובעת רכוש נדל"ן בבולגריה.
– התובעת נהנית מתחבורה ציבורית חינם וזוכה למתנות כספיות מחברת "דן" לפחות פעמיים בשנה בחגים.
– התובעת לא טענה כי הכנסתה שלה, לא שימשה ערב מות המוריש לפרנסת המשפחה.
סעיף 59(5) לחוק הירושה.
10. סוף דבר התובענה נדחית."
[1] ת"ע (ת"א) 6100/01 עזבון המנוח נ' עזבון המנוח, תק-מש 2003(2) 53.
|
|