|
|
חזקת הגיל הרך והשלכותיהסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, כאמור, את חזקת הגיל הרך. הווה אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת באשר למשמורת ילדים, שטרם מלאו להם שש שנים, תוענק לאם עדיפות. לחזקה זו משמעויות גלויות ונסתרות, ארוכות וקצרות טווח, באשר להחלטת בית-המשפט בדבר המשך המשמורת גם מעבר לגיל 6 האמור בחזקה[1], בהן נדון להלן.
כאשר בית-המשפט נדרש להכריע בסכסוך משמורת של ילדים למעלה מגיל 6, הכרעתו זו עשויה להיות מושפעת מחזקת הגיל הרך, החזקה שמורה כי יןלדים רכים בשנים יימסרו לחזקתם אימם, מגבירה את הסבירות שגם ילדים גדולים יותר יישאר בחזקתם האם.
כמו-כן, בתי-המשפט, מסיבות ברורות ומובנות, אינם נוטים להפריד בין אחים, לכן כאשר במשפחה יש ילד רך בשנים וילדים בוגרים יותר, שחזקת הגיל הרך אינה חלה עליהם עוד, הנטיה תהא להשאירם בידי אימם ולא להפרידם זה מזה.
בנוסף, כאשר ילד רך בשנים נמסר לאימו, בעקבות החזקה, קיימת סבירות גדולה שכאשר עניינו ידון בשנית, בגיל מבוגר יותר, יחליט בית-המשפט כי הילד יוסיף ויישאר אצל אימו, זאת מתוך כוונה ורצון שהילד לא ינותק מסביבתו, אותה הוא מכיר מינקות, ועל-פי עיקרון ההמשכיות. לכן, עצם העובדה שהילד נמסר לחזקת אמו – בעקבות חזקת הגיל הרך – מגבירה את הסיכויים שגם בגיל מבוגר יותר יישאר במשמורתה של האם. יש לציין בהקשר זה, כי מחקרים פסיכולוגים תומכים בגישה זו ואינם ממליצים על שינויים וזעזועים שיביאו לשבירת שגרת החיים של ילדים. מעבר מהורה משמורן להורה האחר, כרוך בזעזועים ובחוסר ודאות בחייהם של ילדים, שבלא וכי בחייהם הקצרים ידעו משברים ופרידות בשל גירושי ההורים. מכאן, שהסבירות שבית-המשפט יענה לבקשת אב לשנות את הסדרי הראיה, גם לאחר שחזקת הגיל הרך אינה עומדת עוד, נמוכה.
החסידים של חזקת הגיל הרך, תומכים יתדותיהם על מספר שיקולים; ראשית, קיים צורך לאזן את מעמדה הנחות של האישה, במסגרת ההליכים הנובעים מן הדין האישי. מתן עדיפות לאם מהווה מעין העדפה מתקנת ומקנה לה מעמד שווה במאבק מול בן זוגה.
שיקול אחר נוגע לחיזוי ההליכים המשפטיים; כאשר התוצאה ידועה מראש, מכוח החזקה, תפחת משמעותית נטייתם של אבות להגיש תביעות משמורת, שכן ידוע מראש שהילדים נמסרים לאם. בדרך זו נחסכים דיונים מפרכים וסכסוכים מיותרים, העומס על בתי-המשפט קטן אף הוא, והחשוב מכול הילדים לא חשופים למריבות הנוגעות לחזקתם ובכך וודאי נמנע נזק נוסף לנפשם הרכה.
שיקול נוסף מתייחס לחשש, כי ביטול "חזקת הגיל הרך", עלול להביא לניצול לרעה של היעדר החזקה על-ידי האבות, עד למצב בו אמהות תאלצנה לוותר על חלקן הכספי בהסכמי הגירושין, על-מנת שיוכלו להוסיף להחזיק את ילדיהן.
מצידו השני של המתרס, קיימת ביקורת רבה ומתנגדים רבים הטוענים, כי יש להוציא את "חזקת הגיל הרך" אל מחוץ לחוק. בין השאר טוענים הם, כי הדוקטרינה אינה מתאימה להתפתחויות של תיאוריות פסיכולוגיות בדבר טובת הילד.
בניגוד לתפיסה פסיכואנליטית כי בשנות התפתחותו הראשונות, נזקק הילד יותר לטיפולה של האם ולקשר פיזי עימה, בעוד חסרון האב בשלבי התפתחות מוקדמים אלה משמעותי פחות, הרי שלאחרונה התפתחו תפיסות נוספות לגבי תפקיד ההורים בהתפתחות תקינה של הילדים. לפי תיאוריות אלה, התפתחותו התקינה של הילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו-זמנית עם שני ההורים, כאשר צרכיו משתנים בתקופות שונות, ובהתאם לשלבי התפתחותו וצרכיו הפסיכולוגיים של הילד[2].
עוד נטען, כי החזקה אינה תואמת את רוח התקופה. חזקת הגיל הרך בת 40 שנה, דאז הרק החברתי-כלכלי היה שונה לבלי היכר בהשוואה למציאות החיים כיום.
בעבר, נשים לא יצאו לשוק העבודה, והתמקדו במשק הבית ובגידול ילדים, המציאות החברתית כלכלית של סוף המאה העשרים שונה בתכלית מבחינת המבנה התעסוקתי והמבנה החברתי. ולכן חזקת הגיל הרך, היא מושג אנכרוניסטי. כיום, אין לקבוע מראש מסמרות לגבי התפקיד המיועד לאם ולאב בגידול הילדים. ויש לרדת לעומקם של דברים ולבחון את מהות הקשר והמעורבות בטיפול של כל אחד מבני הזוג בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה, בלי להיצמד לסטריאוטיפים מסורתיים של תפקידי ההורים[3].
שיקול נוסף נוגע בשוויון בין המינים, חזקת הגיל רך מציבה לאם ציפיות אשר עומדות בניגוד גמור לשאיפות להגשמה עצמית מבחינה אישית, כלכלית וחברתית. הדוקטרינה יוצרת הפליה מובנית לגבי דפוס התנהגות נורמטיבית שמצופה משני ההורים. כאשר אבות ממשיכים את הקריירה שלהם לאחר הגירושין ובעקבות זאת מוגבלת מעורבותם בטיפול האישי בילדים עד למינימום, נחשב הדבר לנורמטיבי. לעומת זאת, כאשר נוהגת האם על-פי דפוס זה, היא עלולה להיחשף לתיוג חברתי שלילי, ועלולים להתייחס אליה כאל יוצאת דופן[4].
כמו-כן, חזקת הגיל הרך אינה מצטמצמת לגבולות בתי-המשפט, אלא משפיעה גם על גופים מקצועיים נוספים אשר מטרתם לשקול מי יהיה ההורה המשמורן. פסיכולוגים ופקידי סעד אשר מונו על-מנת לעזור לבית-המשפט בדונו בסכסוכי משמורת, מוגבלים בשיקול-דעתם בשל קיומה של הדוקטרינה, והם כאמור מושפעים ממנה, גם כאשר הם דנים בגורלם של ילדים שאינם בני שש, או בהחלטות לגבי אחים[5].
ארגונים דוגמת "הורות-שווה" קוראים לבטל את "חזקת הגיל הרך" שבחוק האפוטרופסות והכשרות, מתוך תפיסה, כי טובת הילד מחייבת מעורבות של שני הורים בכל היבט של חיי הילד, וכי זכות הילד, הנגזרת מתוך האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, היא לשני הורים נוכחים ופעילים בחייו[6].
במצב עובדתי שרק אחד מההורים זוכה לקבל את המשמורת וההורה האחר נשאר מחוץ לתמונה המשפחתית, נוצר מצב עגום שילדים רואים את אחד ההורים (ובמרבית המקרים מדובר באב) פעם-פעמיים בשבוע למספר שעות בודדות. בעצם הילדים, הלכה למעשה, מתגרשים אט אט מאביהם. ילדים אלו גדלים ללא דמות אב ממשית בחייהם ואין צורך להכביר במילים על הנזק הרגשי העצום והחסך שנגרם להם.
כב' סגן הנשיא ח' פורת[7] מתייחס לחשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו, באומרו:
"חשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו גובר, במיוחד עת מדובר בילד רך בשנים. ילדים רכים מאבדים רגשות כלפי אנשים שאינם רואים בתדירות ותכיפות ומפתחים כלפיהם תחושת זרות וניכור. הדבר נובע מן הקושי בתפיסת הזמן של הילד. הוא אינו מבין את המשמעות של משך היעדרות ההורה השני. בגיל רך יש חשיבות רבה לשמירת הקשר ההדוק עם האם והאב כאחד. הגישה הרווחת כיום, מכירה אף במרכזיות האב ובחשיבותו בחיי הילדים בגיל הרך. בעבר תפיסת העולם השכיחה של האב במערכת החברתית משפטית ואף בקרב בני המשפחה עצמם היתה של אב מפרנס ולא של הורה העוסק בגידול הילדים הרכים. לעומתו, הובלטה חשיבותה המרכזית והבלעדית של האם. דפוס זה אינו בלעדי עוד. שינויים חברתיים ואידיאולוגיים הבליטו עד כמה הוזנח מקום האב בניתוח ההליכים העוברים על המשפחה, ועד כמה מכירים כיום במרכזיות האב וחשיבותו לילד במיוחד בגיל הרך."
בשל המתנגדים הרבים ושינוי העיתים, נדונה האפשרות להביא לשינוי "חזקת הגיל הרך", אפשרות זו נדונה בוועדת משנה 'הילד ומשפחתו'. הוועדה השייכת ל'וועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט' (וועדת רוטלוי) – אשר הוקמה במשרד המשפטים. האפשרויות לשינוי החזקה עשויות להיות:
מחיקת הסעיף הקובע, כי "ילדים עד גיל שש יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת", והשארת החלק הקובע, כי הנושא יוחלט לפי טובת הקטין.
נוסח זה, מבטל, הלכה למעשה, את חזקת הגיל הרך ותומכים בו, כצפוי, כל המתנגדים לחזקה, בין השאר אנשי "הורות שווה", אשר טוענים, כי במקרה כזה, כל החלטת משמורת תיבדק לגופה בבית-המשפט, ותאפשר החלטה נכונה יותר ללא החלטה מוקדמת של בית-המשפט לגבי כישורי האב או האם[8].
חיסרון בולט באפשרות זו הוא העומס הבלתי-נמנע על בתי-המשפט ש'יוצפו' בסכסוכי משמורת.
אפשרות נוספת שנדונה היא החלפת "חזקת הגיל הרך" בחזקה אחרת.
היתרון בשימוש בחזקות קבועות בחוק הוא בהחלשת יצר ההתדיינות, ובהפחתת מקרי הסכסוכים המגיעים לבית-המשפט, כאשר יש חזקה ברורה על פיה השופט יטה לפסוק. הפחתת הקונפליקט היא כאמור גם בעלת משמעויות פסיכולוגיות הקשורות ליכולתו של הילד להסתגל למצבו, כמו גם הסתגלותם של הוריו למצבם.
בנוסף, ניתן לקבוע את "טובת הילד" באופן מובנה – כאשר יקבעו בחוק סטנדרטים קבועים אשר מגדירים את טובת הילד. באופן כזה תתאפשר פסיקה בעלת אחידות מסויימת לגבי השאלה מהי "טובת הילד".
פיתרון אחר, הוא העדפת האם כמשמורנית לילדים בגיל הרך ככלל מנחה, רק כאשר מגיע בית-המשפט למעין "תיקו משפטי". לפי הצעה זו, לאחר המילים "כפי שייראה לו לטובת הקטין", ימחק המשפט הקובע את חזקת הגיל הרך: "ובלבד שילדים עד גיל 6 יחיו אצל אימם..", ובמקומו יכתב: "התקשה בית-המשפט לקבוע, על-פי שיקולי טובת הילד, למי מההורים תימסר החזקה בילדים שטרם מלאו להם שש שנים, תימסר החזקה לאם".
לפי פרופ' שניט, יתרונו של פיתרון זה הוא באיזון – מצד אחד, יביא השינוי בחוק לביטולה של דוקטרינה מיושנת, ומצד אחר, ימשיך בית-המשפט להיות מצויד בכלל מנחה המעוגן בתיאוריה פסיכולוגית מוכרת, בנסיבות בהן יקלע לתיקו משפטי[9].
בחודש פברואר 2002, הוגשה ליושב ראש הכנסת, הצעת חוק של חבר הכנסת אליעזר זנדברג לביטול חזקת הגיל הרך. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי בתי-המשפט בישראל נוהגים לפסוק בענייני משמורת ילדים לפי טובת הקטין, כפי שאכן נקבע בחוק. ואולם החוק קובע מגבלה על שיקול-הדעת של בתי-המשפט, לפיה, ילדים עד גיל 6 חייבים להימסר להחזקתה של האם, למעט במקרים יוצאי דופן. מגבלה זו, שהיתה נהוגה בעבר במדינות רבות, הוסרה מהחקיקה במדינות המערב ומן הראוי לעשות כך גם בישראל. כך יכריע בית-המשפט בכל מקרה על-פי טובת הקטין.
עד כה, הצעת החוק נותרה בגדר הצעת חוק, וטרם הביאה לשינוי כלשהו.
[1] דן שניט, "חזקת בגיל הרך ביישובי סכסוכי משמורת ילדים: המשכיות, שינוי או ביטול", עיוני משפט יט (1994) 185-203.
[2] שניט, שם, עמ' 192-193.
[3] שניט, שם, עמ' 195.
[4] שם.
[5] שניט, שם, עמ' 196-197.
[6] מתוך האתר: www.horut-shava.org.il.
[7] ע"מ 1125/99 ד.ל נ' כ.ז (טרם פורסם).
[8] שם.
[9] שניט, שם, עמ' 202-203.
|
|