|
|
זכויות נכדים למזונות מן העזבון"1. מרטין אנגלמן (להלן: המנוח) נפטר ביום 10.5.82. אלמנתו ביקשה לקיים את צוואתו. על-פי הצוואה יורשת את המנוח רעייתו. אם הרעיה תלך לעולמה לפניו, יורשת את המנוח בתו בטי. לבקשה לקיום הצוואה התנגדו שני נכדיו של המנוח. נכדים אלה הם בניו של נסטור אנגלמן, בנו של המנוח (אחיה של בטי). בן זה נפטר (ביום 8.2.80) לפני המנוח, והשאיר אחריו את רעייתו (פרלה) ואת שני בניו (המתנגדים לקיום הצוואה). בית-המשפט המחוזי (השופט א' נוימן) קיים את הצוואה, חרף התנגדות הנכדים. עם זאת, פסק לנכדים מזונות מן העזבון, בסכום של 7,500 דולר וזאת מתוך הערכת שווי העזבון בסכום של 70,000 דולר. כנגד פסק-דין זה מוגש הערעור שבפנינו. הנכדים מערערים על קיומה של הצוואה ועל סכום המזונות מן העזבון שנפסק להם, שלטענתם נמוך הוא מדי. האלמנה מערערת על חובת העזבון לשלם לנכדים מזונות ועל אי-חיוב הנכדים בהוצאות משפט.
2. הנכדים התנגדו לבקשת האלמנה לקיום הצוואה בטענה שנערכה מתוך חוסר צלילות דעת, בלא שהמנוח הבין את טיב הצוואה. כן נטען כי הצוואה נערכה תחת השפעתה הבלתי-הוגנת של בטי. עיקר טענתם התבססה על כך, שבצוואות קודמות שהותיר המנוח הניח אמנם את כל רכושו לאשתו, כפי שעשה בצוואתו האחרונה, אך קבע כי אם תלך אשתו לעולמה לפניו, יתחלקו ברכושו בטי וארבעת נכדיו (שני ילדיה של בטי ושני ילדיו של נסטור). כן נטען כי בטי התגוררה בסמוך להוריה, דבר שאיפשר לה להשפיע על אביה בעריכת צוואתו האחרונה. בית-המשפט המחוזי ניתח ביסודיות את העדויות השונות, והגיע למסקנה כי המנוח ערך את הצוואה מתוך צלילות הדעת ומתוך הבנה בטיבה. כן דחה בית-המשפט את הטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת. לממצאיו של בית-המשפט המחוזי עיגון ראוי בחומר הראיות, ואין כל יסוד להתערבותנו. כמו-כן מקובל עלינו, כי השימוש שעשה בית-המשפט בשיקול-דעתו לקיום הצוואה חרף פגם בחתימת העדים, הינו ראוי, ואין כל יסוד להתערבותנו. כמו-כן לא מצאנו כל מקום להתערב בחישוביה של הערכאה הראשונה באשר לשווי העזבון, ובאשר לגובה המזונות שנפסק לנכדים. אנו דוחים, איפוא, את ערעור הנכדים.
3. האלמנה מערערת בפנינו על חיוב המזונות מן העזבון לטובת הנכדים. הממצאים העובדתיים שנקבעו לעניין זה על-ידי הערכאה הראשונה, הם אלה: עם פטירתו של נסטור (אבי המתנגדים, נכדי המנוח) נשארה אלמנתו (פרלה) עם שני ילדים (הם הנכדים שזכו במזונות מן העזבון). תחילה תמך המנוח בשני הנכדים בסכום של מאה (100) דולר לחודש. תמיכה זו נפסקה עם נישואיה בשנית של פרלה. עתה גרה פרלה עם בעלה החדש (אשר לו ארבעה ילדים מנישואין קודמים). לפי קביעותיה של הערכאה הראשונה, פרלה מקדישה לילדיה את כל הכנסותיה. הכנסות אלה כוללות משכורת שהיא מקבלת כעובדת סוציאלית (כ-300 דולר לחודש) ודמי שכירות מדירת המשפחה (כ-600 ש"ח לחודש). כן מועברת לילדים קצבת שאירים וקצבת ילדים המתקבלת מהביטוח הלאומי (בסכום של כ-220 ש"ח לחודש). לפרלה יש, בנוסף לכך, עשרים אלף דולר, אותם קיבלה בעת מכירת משרדו של בעלה, לאחר שנפטר. כן יש לכל אחד מהנכדים תוכנית חיסכון על שמו בסכום של עשרת אלפים דולר. על רקע מצב כלכלי זה, מתעוררת השאלה, האם זכאים הנכדים למזונות מן העזבון (העומד על שבעים וחמישה אלף דולר)?
4. המסגרת הנורמטיבית, הקובעת את זכויות הנכדים למזונות מן העזבון, קבועה בסעיפים 56-59 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). סעיף 56 לחוק הירושה קובע:
'הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה.'
סעיף 57 לחוק הירושה מגדיר, בין השאר, את הדיבור "ילדים". על-פי הגדרה זו (סעיף 57(ד)):
'ילד, לעניין מזונות – לרבות ילד שנולד אחרי מות המוריש, ילד שלא מנישואין, ילד מאומץ, וכן נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות.'
אם נצרף שתי הוראות אלה, נמצא כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, הנכד נופל למסגרת הדיבור "ילד" (כפי שדיבור זה מוגדר בסעיף 57(ד) לחוק הירושה); שנית, הנכד זקוק למזונות (כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה).
5. שאלה יפה היא, אם הנכדים בערעור שלפנינו נופלים לגדר הדיבור "ילד". הקושי כאן הוא משולש: ראשית, שאלה היא אם חלה בענייננו החלופה הראשונה שבהגדרה ("נכד המוריש שנתייתם לפני מות המוריש").
בפרשה שלפנינו נתייתמו הנכדים מאביהם אך לא מאמם. האם די בכך כדי לקיים חלופה זו? שנית, האם חלה בענייננו החלופה השניה שבהגדרה ('שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו'), וזאת בהתחשב בעובדות כפי שהוכחו. על-פי עובדות אלה תמך המנוח בנכדים תקופה קצרה בסכום של מאה דולר לחודש; שלישית, האם הסיפא של ההגדרה ('ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות') מתייחסת – בהנחה שהחלופה הראשונה חלה גם במות הורה אחד בלבד – הן לחלופה הראשונה ('שנתייתם לפני מות המוריש) והן לחלופה השניה ('שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש'), או שמא היא מתייחסת אך לחלופה השניה. לדעתי, ניתן להשאיר שאלות אלה בצריך עיון. מוכן אני לצאת מתוך ההנחה – מבלי לפסוק בדבר לגופו – כי הנכדים הם "ילדים" לעניין מזונות מן העזבון (ועל-כן מקיימים את התנאי הראשון הקבוע בסעיף 56 לחוק הירושה). חרף זאת, דין תביעתם להיכשל, שכן אין הם מקיימים את התנאי השני הנדרש על-פי הוראת סעיף 56 לחוק הירושה, שכן אין הם "נזקקים". נראה לי כי בהתחשב בשווי העזבון, ברמת חיי המנוח והנכדים, בסכומי הכסף העומדים לרשות הנכדים ובשאר נסיבות העניין (ראה סעיף 59 לחוק הירושה), אין לומר כלל כי הנכדים "זקוקים למזונות". הנכדים לא נזקקו לתמיכת המנוח בחייו, ורמת חייהם (לפני מות המנוח ולאחריה) היא כזו שאין לראותם כנזקקים עתה.
התוצאה היא, כי אנו דוחים ערעור הנכדים, ומקבלים ערעור האלמנה וקובעים כי הנכדים אינם זכאים למזונות מן העזבון. הנכדים יישאו בהוצאות האלמנה בסכום כולל של 5,000 ש"ח."
[2] ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1) 621.
|
|