הכתובה

מוסד הכתובה נועד לשרת מטרה כפולה.

האחת, להבטיח את קשר הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". לפיכך, מאפיין את הכתובה העדר יכולת התנאה, למרות שלכאורה עסקינן בעניין שבממון ובמקרה בו האישה חפצה להתגרש מהבעל, הרי שלא תהיה זכאית לכתובה.

השניה, לדאוג לביטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה. זו הסיבה, שגם אלמנה זכאית לדמי כתובה. אציין כי, לגבי אלמנה, זכות הכתובה נוצרת עם הנישואין אולם, מועד פרעונה עם הפטירה. האישה אינה זכאית לדרוש מבעלה במשך הנישואין את כתובתה בטענה שהיא חוששת שהיורשים לא ישלמו לה את דמי כתובתה.

ישנם מספר מקרים בהם האישה מפסדת את כתובתה:

האחד, כאשר האישה עוברת על דת משה – מכשילתו באיסור.

השני, עוברת על דת יהודית – על מנהגי הצניעות החברתיים.

השלישי, מורדת בטענת "מאיס עלי"(האישה טוענת שאיננה יכולה להיבעל לבעל מחמת טעמים שהיא מוכיחה). הרביעי, אישה שבגדה.

כאשר האישה היא הגורם המעוניין לפרק את קשר הנישואין הרי שהיא מאבדת את כתובתה. ישנם מקרים רבים שבהם מתנה אחד הצדדים את מתן הגט או קבלתו בתנאים שונים כגון ויתורה של האישה על כתובתה. לעניין זה אדגיש, כי לא כל ויתור של האישה על דמי כתובתה, יעניק לבעל את הפטור מתשלום הכתובה ולא כל טענה של האישה כי לא מחלה על כתובתה, תתקבל. לאור הנ"ל, חשוב הוא שהויתור על דמי הכתובה יהא במפורש ולא מכללא, ועדיף אף שיהא בכתב.

*מאמר זה נלקח מתוך ספרו של עו"ד נרקיס שלומי "דיני משפחה בעין המשפט - מזונות אישה וילדים".