|
|
אחריות היורשים לחובות העיזבוןסעיף 126 של חוק הירושה קובע שעד חלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון.
סעיף 127 של חוק הירושה קובע שאם חולק העזבון לאחר שהוזמנו הנושים כנדרש, ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו, אלא אם הוכח שהיורש ידע על החובות בזמן החלוקה, וחבותו תהא כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
סעיף 128 לחוק הירושה מתייחס למקרה בו חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה.
במקרה כזה אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה, אלא אם הוכח שהיורש לא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה.
סעיף 128(ב) לחוק הירושה קובע: "הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון – על היורש."[1]
סימן ו' לפרק השישי של חוק הירושה, התשכ"ה-1965, דן באחריות היורשים לחובות העזבון, והסעיפים הרלבנטיים בסימן זה הם 127,126 ו-129. הכלל הנלמד מקריאתם של הסעיפים האמורים הוא שיורשים אחראים לחובות העזבון בנכסי העזבון עצמו, ורק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לתבוע מיורש התשלום מעבר למה שהוא ירש. היוצאים מן הכלל נכללו בסעיפים 128 ו- 129 לחוק הירושה.
זאת ועוד, בכדי שאפשר יהיה לתבוע מיורש באופן אישי התשלום מעבר לנכסי העזבון שהגיעו לידיו, צריך שיתקיים תנאי מוקדם, והתנאי הוא שנכסי העזבון כבר חולקו למעשה בין היורשים.[2]
לפי סעיף 126 לחוק הירושה, "עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון". "נכסי העזבון" נאמר, ולא "בשיעור נכסי העזבון". משמעות הדבר היא כפולה, ראשית – היקף החובה הינה עד כדי שיעור נכסי העזבון, ושנית – החובה היא בנכסי העזבון בלבד, ואין נושה יכול לפנות לנכסי היורש בכל דרך שהיא, כגון עיקול נכסיו להבטחת גביית חובו. יוצא, כי אין הנושה יכול להבטיח חיובו כאמור, אלא בעיקול נכסי העזבון בלבד.[3]
לאחר חלוקת העזבון, אחריותו של כל יורש לחובות העזבון אינה יכולה להגיע אלא "עד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון" (סעיף 127), אלא-אם-כן העזבון חולק "בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה", שאז – ככלל – "אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה" (סעיף 128). למותר לומר כי במקרה של יורש יחיד, כפי שהדבר הוא, אין הבדל מעשי בין סעיף 127 לבין סעיף 128, שהרי כל העזבון עובר לידיו של יורש אחד. בכל מקרה, "הכלל הנלמד מקריאתם של הסעיפים האמורים הוא שיורשים אחראים לחובות העזבון בנכסי העזבון עצמו, ורק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לתבוע מיורש התשלום מעבר למה שהוא ירש".[4]
חלוקת העזבון הנה המועד שבו נכסי העזבון – העוברים להלכה לבעלות היורשים מייד בשעת המוות – נעשים שייכים להם גם באופן מעשי.[5] "כדי שאפשר יהיה לומר שיתרת העזבון חולקה בין היורשים למרות שהם שוללים את הדבר יש צורך באקט חיצוני כלשהו המעיד על קיומה של חלוקה".[6] הטעם לכך הוא שחובת ההוכחה בדבר קיום נכסי העזבון וחלוקתם מוטלת על הנושה.[7]
[1] ע"א 2090/01 אקבאל מוחמד פחמאוי נ' עבד-אללה עלי גנאים, פדאור 01(5) 14.
[2] ע"א 810/77 נורי דרויש נ' מלכה לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 358-359.
[3] טדסקי, "חובות העזבון", עיוני משפט, (תשל"ו) ה' 14, 31; קראוס, דיני ירושה ועזבון, 397.
[4] ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 358; ת"א (י-ם) 5732/03 רבקה שיפמן נ' אליקים ידיד לוי ואח', תק-של 2006(1) 4534, 4542.
[5] שילה, שם, עמ' 275; ע"א 314/79 שליין נ' עורך-דין ברק, פ"ד לה(3) 225, 234; ת"א (י-ם) 5732/03 רבקה שיפמן נ' אליקים ידיד לוי ואח', תק-של 2006(1) 4534, 4542.
[6] ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 360; ת"א (י-ם) 5732/03 רבקה שיפמן נ' אליקים ידיד לוי ואח', תק-של 2006(1) 4534, 4542.
[7] שילה, שם, עמ' 358.
|
|